הכי טובים שיש

1. אף שלדבר לא ימצאו תימוכין סטטיסטיים או תואר MVP שיגבה זאת, ג'יימס בראדברי הוא השחקן שהכריע את הסופרבול ה-57. אפילו יותר מפטריק מהומס. הוא חמורו של משיח, סייענו היומיומי של החד פעמי. יש אנשים שמשנים את ההיסטוריה של המשחק כשהם תופסים כדור, ואילו בראדברי עשה זאת בתפיסה קלה בחולצתו של ג'ו-ג'ו סמית'-שוסטר. הוא לא מגן הפינה הראשון שמנסה לגנוב סוסים. כולם עושים זאת. זו מהות המקצוע והברירה היחידה של שחקנים בעמדה נחותה מיסודה שהחוקים מוטי ההתקפה של השנים האחרונות הפכו נואשת אפילו יותר. אפשר לבקר אותו על כך שהעז לתפוס בחולצה, אבל זה יהיה כמו להאשים אדם רעב על כך שגנב אוכל. אם יציית לחוקים בדבקות, בראדברי יגווע ברעב. אמנות ההסתרה של אספקט במשחק שאינו נתון לשיפוט טלוויזיוני היא קריטית. מגני הפינה הטובים ביותר הם גם מאחזי העיניים הטובים ביותר, אלו שיודעים לתפוס בחולצה בלי שתיתפס או שלכל הפחות יש להם מלאך שומר שדואג לכך שיחמקו מעונש. החוכמה היא שלא יתפסו אותך, אבל גם זו חוכמה קטנה מאוד משום שאי אפשר באמת להיות חכם. הכל מקריות נפלאה, או נוראה. סביר להניח שבראדברי כבר תפס בחייו בחולצות של רסיברים באופן גס בהרבה ולא נענש. הפעם, בדאון החשוב בחייו, הופיעה ניידת והורידה אותו לשוליים. צא בזהירות מהאוטו, תניח את המשחק על הרצפה ותתרחק.

תפיסה היתה שם, על זה אין טעם להתווכח וטוב שכך – כי לא על זה הוויכוח. למעשה אין בכלל ויכוח. בראדברי עצמו הודה לאחר המשחק שאכן תפס בחולצתו של סמית'-שוסטר באותו דאון שלישי ומר ונמהר. פחות משתי דקות לסיום וכשלרשותה של פילדלפיה פסק זמן אחד בלבד, המשמעות של העבירה היתה גזר דין מוות – לקנזס סיטי ניתנה האפשרות לחלוב את השעון עד לקצה גבול הזמן, כך שכל שיישאר ממנו אחרי שער השדה הטריוויאלי יהיו פירורי שניות. אם זה היה משפט פלילי, ייתכן ולהודאתו של בראדברי היתה חשיבות משום שבכך היינו ממצים את חקר האמת וסוגרים את התיק בהסכמה כללית של אשמה. היות והעניין הוא בעיקר חוויתי ופחות עובדתי, תלוי פרשנות של שופטים וצופים כאחד, להודאתו של בראדברי אין משמעות. אולי היא בכלל חולצה ממנו בכפייה על ידי עיתונאים. אולי בכלל עשה זאת משיקולי תועלת אישיים ולא על מנת לייתר את הדיונים הקונספירטיביים. בראדברי העדיף לשאת באחריות מאשר להתקרבן על עוול היסטורי, ובכך, בתקווה, לחסוך מעצמו את תחושת חוסר האונים הקשה מנשוא.

כך או אחרת, הודאתו לא מסלקת מהמשחק הזה את אלמנט הספק. כמשחק האחרון בעונה, סופרבול הוא הרגע שלאחריו מסתיים הסיפור וניתנות התשובות לכל השאלות. יש שאיפה לסגירת מעגל מושלמת – שהטוב ינצח, שהרע ינצח, ומוטב באופן נחרץ, או לכל הפחות צח, שלא מותיר מקום לתהיות מסוג "מה היה קורה אילו?". שתהיה אלופה, אחת ומוחלטת. קנזס סיטי היא האלופה, דבר לא ייקח זאת ממנה - היא הרימה את עצמה ממצולות עד למקום שבו שחקן שתופס בקצות האצבעות בחולצתו של שחקן אחר ייענש בעבירה שתכריע את המשחק. הבעיה עם העבירה הזאת היא לא רק הגבוליות האובייקטיבית שלה, אלא התלישות הסובייקטיבית. דומות לה כמעט ולא נשרקו לאורך המשחק כולו. העיתוי הדרמטי מותיר תחושה קשה של סוף הגיוני אמנם, אך כזה שסייעו לו לקרות. גם בראדברי עצמו אמר בהמשך דבריו כי הוא "קיווה שהשופטים יזרמו עם זה". זו תקווה הגיונית בהחלט בהתחשב בקו השיפוטי לאורך הערב כולו.

הבעיה עם אופן ההכרעה שבראדברי כפה או שנכפה על בראדברי הוא שבכך נקבע סוף אנושי, אנושי מדי, למשחק אפי שלרגעים התחכך באגדות הכי מופלאות במיתולוגיה הספורטיבית של ה-NFL. זה היה דו-קרב בין שתי התקפות נהדרות ושני קוורטרבקים יוצאים מגדר הרגיל שהפגינו שליטה מוחלטת במתרחש. במשך קרוב לארבעה רבעים זאוס ויופיטר בקסדות אדום וירוק החליפו ברקים ורעמים אי שם גבוה בשמיים. זה היה דיאלוג של טאצ'דאונים, ריצות ומסירות שחיבר את כל הנקודות לקראת מה שלבטח יהיה סוף כמותו טרם נראה. מהלך האחד שאליו אי אפשר יהיה להגיב במאבק שעד עכשיו כל התקפה מצאה איכשהו את הדרך להגיב - קנזס סיטי כשהתאוששה מפיגור 24:14 במחצית עם ריצת 3:21, פילדלפיה שידעה להתעשת עם טאצ'דאון והמרת שתי נקודות שכפו שוויון 35 טרם הדרייב המכריע. קרב ארוך של חילופי מהלומות ייחל לנוק אאוט.

אחרי שמצא קודם לכן את קדריוס טוני וסקיי מור לטאצ'דאונים סיאמיים שהופרדו בלידתם, הכל היה מוכן למתן הוכחה נוספת, אחרונה וניצחת, לעליונות הביצוע והתיאוריה של הצ'יפס. יכולתם של מהומס ואנדי ריד להפיח חיים בשחקני שוליים כמו טוני ומור דווקא ברגעי ההכרעה היתה אלגוריה מושלמת לעונה הזאת, שהיתה מתחילתה סיפור של גילוי מחדש בעקבות הפרידה מטייריק היל. העברתו של הרסיבר המועדף על מהומס למיאמי היתה הזמנה לגדולה שהקוורטרבק נענה לה אפלו יותר מכפי שיכולים היו להאמין גדולי מעריציו. במקום שיסיים את הדרייב האחרון במשחק עם הטאצ'דאון הרביעי שלו במחצית השנייה, הוא הכריע את הסיפור עם מסירה שדווקא לא נתפסה. זה היה סוף לא קרוי, סימפוניה שהסתיימה לפני הקרשצ'נדו. ואולי אלו יופיים של החיים, ופניה הנוספים של הגדולה, שהיא לא מתבטאת רק באופן הקלישאתי ומלא הפאתוס. מהומס והצ'יפס חמקו מהסוף ההוליוודי והמתוסרט וחרצו צלקת בפנים שאחרת היו פשוט מושלמות מדי – הם ניצחו, אבל לא בזכות המסירה המושלמת אלא דווקא המסירה הלא מושלמת, באופן שמותיר מקום לספק ומוציא מדעתם את שונאיה. בהפוך על הפוך, קנזס סיטי ומהומס ביטאו באופן ההכרעה הזה עוצמה גדולה אפילו יותר – את סינסינטי הם ניצחו הודות לעבירה אחרי שמהומס יצא מגבולות המגרש, ואת הסופרבול הם ניצחו אחרי שכבר נדמה היה שלפילדלפיה תינתן אפשרות התגובה. את קנזס סיטי, אם כך, אי אפשר לעצור אפילו כשמהומס יוצא מהמגרש ואפילו כשהוא לא מצליח למסור לרסיבר שלו, בדיוק כשם שאי אפשר למנוע מהשמש לזרוח.

2. אהדת ספורט היא פרקטיקה דתית. יש מקדשים (איצטדיונים), יש חגים (סופרבול), יש חוטאים ויש קדושים, יש בני אדם ויש אלוהים שלמען תחזוק האמונה בו נדרש אחת לתקופה לספק איזושהי הוכחה לכוחו. מהומס הוא כנראה לא אלוהים, אבל הוא גם לא ממש בן אדם. כך או אחרת, המחצית השנייה של הסופרבול ה-57 היתה זמן ההתגלות של מספר 15. הדבר הראשון שצריך כדי להתגלות הוא לא להיות, ומהומס לא היה קיים במחצית הראשונה. "לא קיים" היא לרוב דרכה של השפה לתאר שחקן שלא מצליח לבטא את היכולות שלו, שישנו אבל איננו. במקרה הזה הכוונה היא מילולית. מהומס לא היה גרוע – הוא היה גרוע מכך, כי הוא לא היה. מהומס הוא הפנים של הליגה הזאת, כותרת העל של כל משחק שבו הוא לוקח חלק. הוא מגמד כל מי שעומד מולו, מקצועית ועלילתית. השאלה הראשונה שעמדה במוקד המשחק הזה היתה מה יעשה מהומס, והשאלה השנייה מה תעשה פילדלפיה כדי לעצור את מהומס. את כל המאסה הזאת הצליחה פילדלפיה לצמצם במחצית הראשונה ל-8:06 דקות בלבד עם הכדור. היא העלימה את הגיבור של הסיפור מהספר שנושא את שמו. דמיינו את "החייל האמיץ שווייק" בלי שווייק. אל הטריטוריה שנשמרה למהומס אבל לא אוכלסה על ידי איש נכנס במחצית הראשונה ג'יילן הרטס הנהדר, ששיחק את הפוטבול הטוב והאמיץ של חייו. בזמן שהרטס מסר לכל מי שיש למסור ורץ לכל מקום שאפשר היה לרוץ, מהומס השלים שמונה מסירות מ-13 ניסיונות ל-89 יארדים בלבד. בהתחשב בצמצום שכזה, זה היה הישג מבחינתה של קנזס סיטי לרדת להפסקה בפיגור של עשר נקודות בלבד, כמו תרנגולת שמצליחה בכל זאת להתקדם כמה מטרים למרות שכבר ערפו לה את הראש. היא הכל איתו, אבל בלעדיו לא כלום.

במצב של דאון שלישי ו-15 יארדים, רגע לפני שהמסך יורד על המחצית הכי מינורית בחייו, מהומס התאמץ יתר על המידה כדי לצעוק שהוא קיים וכמעט פגש בסופו. ריצה נואשת שלו, ללא סיכוי אמיתי להגיע ליעד, הסתיימה בזעקת כאב כשהוא זוחל על הדשא, מדדה על הרגל ונאנק מכאבים על הספסל. בזמן אמת זה נראה כמו טעות פטאלית שלא תהיה ממנה דרך חזרה. אצל ספורטאים רגילים, הרגע הזה אמור לסמן את חציית גבולות האפשר – ספורטאי נפצע, או מחמיר פציעה, ונאלץ להיכנע. לא אצל מהומס. זה היה המקום ממנו התחיל לגדול. ציר העלילה שלו והכוחות שמניעים אותו הם הפוכים מאלו המוכרים לרוב בני האדם – ככל שכואב לו יותר, כך הוא טוב יותר. כל הנראטיב שלו בשבועיים האחרונים סובב סביב יכולתו להתמודד עם קושי, אז היה צורך בתזכורת לקושי הזה כדי לשוב ולהתעלות, ולו כטריק מחשבתי. כמו סופרמן שזקוק לתא הטלפון כדי להחליף את זהותו היומיומית בזו של גיבור העל, כאב חד בקרסול ימין שיגר את מהומס מהיקום המקביל שבו היה שרוי במחצית הראשונה בחזרה אל היקום שבו משחקים פוטבול.

הוא שב לגעת בכדור רק כ-40 דקות אחרי אותה פציעה, עם תום הדרייב העוקב של פילדלפיה, הפסקת המחצית וההופעה של ריהאנה. הגוף שהיה קר במחצית הראשונה נכנס לשוק פריז, אבל בניגוד לכל היגיון פיזיקלי יצא ממנה בוער – שלוש השלמות משלושה ניסיונות וריצה ל-14 יארדים בדרייב שהסתיים בטאצ'דאון, 6 מ-6 ל-46 יארדים וטאצ'דאון נוסף בדרייב הבא, ריצה מופלאה נוספת ל-26 יארדים, הארוכה ביותר שלו העונה, ועוד ועוד. מהומס פספס שתי מסירות בלבד במחצית השנייה, אחת מהן היתה כלא היתה בעקבות העבירה של בראדברי. היה צורך בשלמות, לא פחות, כדי לנצח במשחק הזה, ומהומס סיפק בדיוק את זה.

קל לספר את המשחק הזה באמצעות מהומס. הוא לא רק הקוורטרבק, שנמצא במרכז של כל עלילת פוטבול, אלא ה-קוורטרבק. הוא לא סתם טוב, הוא טוב במובן התחרותי ובמובן האסתטי גם יחד – הכי ווינר והכי יפה, שתי תכונות לכאורה סותרות שלאורך השנים דאגו להתגלגל לגופים שונים, מתנקזות בימינו לגוף אחד. מהומס מנצח כמו שטום בריידי מנצח, בו בזמן שהוא מייצגו הטהור ביותר של הכישרון כמו פייטון מאנינג. כטוב בתפקידו, ובטח בפלייאוף שכזה שבו הוכיח שהוא יכול לא רק להגנות היריבות אלא גם למגבלות גופו, מפתה לחשוב שהאינדיווידואליות של מהומס היא ההסבר לכל - שדי בו כדי לפתור כל בעיה, ושכל מי שנמצא מסביבו הוא בסך הכל גוף חסר מאפיינים ועומק שהתמזל מזלו ללבוש קסדה בצבע זהה. אלא שהתפנית החדה ביכולתו של מהומס בין המחציות היתה בסך הכל הביטוי הסופי לשורה של תנאים סביבתיים שאפשרו אותה. בכל סיפור פוטבול ישנה חשיבות מכרעת לקו ההתקפה, אבל במיוחד בזה של קנזס סיטי. לפני שנתיים מהומס העביר סופרבול שלם במנוסה על נפשו מפני הפאס-ראשרים של טמפה ביי, טבח שהוביל לתהליך של הרכבה ובנייה מחדש של קו ההתקפה. אמש, מול הגנה אגרסיבית בקנה מידה היסטורי, קנזס סיטי סגרה מעגל. פילדלפיה היתה זקוקה לארבעה סאקס כדי להשוות את שיאה ההיסטורי של שיקגו מ-1985, אך היא לא השיגה אפילו אחד. סומכת על יכולתה להגיע למהומס גם בעזרת ארבעה שחקנים ולא יותר, היא התנפצה פעם אחר פעם על המזח של קריד האמפרי, ג'ו תוני, אורלנדו בראון, אנדרו וויילי וטריי סמית'. את הסופרבול ההוא מול טמפה ביי היא כבר לא תנצח לעולם, אבל אחרי שגילתה שגם ליופי יש פיתרונות ושגם הטוב ביותר נמצא תמיד מרחק הפעלת לחץ על הקוורטרבק מכניעה ללא תנאי, היא לא נתנה שיספרו פעמיים את אותה בדיחה על חשבונה.

הזכייה הזאת של קנזס סיטי בסופרבול משיבה לה מעט מתחושת הדומיננטיות העתידית ששיוותה לעצמה אחרי הזכייה בסופרבול הראשון לפני שלוש שנים. יש אלופות שהזכייה היא סוף הסיפור עבורן, יש כאלו שנותנות תחושה של התחלה של משהו גדול, ויש את קנזס סיטי. מעולם לא היתה זוכה שהחזיקה בתביעה כה מאיימת לבעלות על עתידו של המשחק כמו הצ'יפס של פברואר 2020, שאצלה התקיימה הלימה מושלמת בין מערכת לקוורטרבק יחיד בדורו. בשעתו נדמה היה שהחבורה שהתאספה סביב מהומס לא תרד מהבמה לפני שתזכה בארבעה או חמישה תארים. "למה לא יותר?", הגדיל להתרברב היל. ההפסד לטמפה ביי בסופרבול ושמיטת היתרון מול סינסינטי בגמר ה-AFC בשנה שעברה הזכירו את הקושי הגדול הכרוך בתרגום עליונות לזכייה סדרתית בתארים, ושכל לומברדי הוא בגדר פלא אפילו עבור הטובים ביותר. הטבעת השנייה מעגנת עוד יותר את מורשתו של מהומס, מעבירה אותו מעבר לרף שענק כמו דרו בריס לא חצה, ענק כמו ארון רוג'רס כנראה לא יחצה ופייטון מאנינג חצה רק במשחק האחרון בחייו. מהומס הוא עתה יצרן סדרתי של אליפויות, בעליה של שושלת לגיטימית בדברי הימים של ה-NFL עם שלושה סופרבולים בארבע שנים ושתי זכיות. זה לא רק הניצחון והשורה התחתונה שהופכים את הסיפור שלו למעניין, אלא הדרך אליהם. כמו בסופרבול ההוא מול סן פרנסיסקו וגם בזה, פוגש מהומס בקשיים שלכאורה לא מתיישבים עם היותו הטוב ביותר. הוא נדרש להתגבר על התחלה מאכזבת, להיחלץ מבור ולזחול אל האור – ראיתם פעם שמש שזוחלת אל האור? ב-2019 הוא הפך שני אינטרספשנים רצופים במחצית השנייה לשלושה טאצ'דאונים עוקבים שמחקו פיגור של עשר נקודות ברבע האחרון. הלילה הוא הופיע באחת מאי שם.

3. כל סיפור סופרבול טוב זקוק לאלופה גדולה מהחיים, אבל גם למפסידה שהיא לא קטנה מהם. כשפילדלפיה תבצע נתיחה בגופת הסופרבול הזה, היא בוודאי תקבע שסיבת המוות היא חוסר היכולת להגיע למהומס, אולי היעדר התרומה הרגילה מקנת' גיינוול, מיילס סנדרס ובוסטון סקוט. בשאר המובנים, זו היתה התעלות למעמד שהוא זר לרבים משחקניה. ראש וראשון לכולם הוא הרטס, שנגע בכדור 55 פעמים – הכי הרבה מאז הפך לפותח. הוא ביצע את ה-RPO האופייני לו באופן מושלם, עיגל את דמותו עם מסירות ארוכות לדוונטה סמית' ואיי.ג'יי בראון ועשה את כל מה שאפשר לבקש מקוורטרבק שאף אחד בכלל לא חשב לבקש זאת ממנו עד לא מזמן. כשהעונה הזאת התחילה, אפשר היה לחשוד שהיא לא תבשר טובות להרטס, שכן פילדלפיה איגדה סביבו כל כך הרבה כישרון, שבכל מקרה של פחות מהצלחה פנומנלית האשמה תגולגל לפתחו. אם השנה הזאת יועדה לגלות את התשובה שלא ניתנה באופן נחרץ בעונה שעברה – אם הרטס הוא הפנים של הקבוצה לטווח הרחוק – אז בסופרבול הזה היא התקבלה בליווי סימן קריאה. ההבדלים בין מהומס להרטס הם שהראשון הוא כל כך טוב שהוא מסוגל לדחוס כל כך הרבה קסם ל-182 יארדים, בעוד ארבעה טאצ'דאונים ו-374 יארדים של הרטס לא מספיקים ליותר מהפסד מכובד. את הרטס אסור לשפוט בהשוואה לסטנדרטיים הבלתי ניתנים להשוואה של מהומס, אלא לפי הסטנדרט העלום שנקרא "קוורטרבק של קבוצה תחרותית", ובין פילדלפיה המוכשרת והעמוקה לבין הקוורטרבק הצעיר שלה התקיימה העונה הלימה מוחלטת – הם שווים מאבק על האליפות, וכך בדיוק גם הוא.

במובן הקבוצתי, פילדלפיה הצליחה לעשות את כל מה שעושה אותה למה שהיא גם במעמד החשוב ביותר. היא שלטה בכדור באדנותיות כמעט, היתה אגרסיבית כהרגלה (2 מ-2 בדאון רביעי לא כולל התזוזה המוקדמת של הצ'יפס בפעם הנוספת שהיתה מוכנה ללכת על זה), המירה בעקביות את כל הניסיונות לטווחים קצרים בעזרת מערך הסקראם הידוע לשמצה שלה והצליחה בענק בדאון שלישי (11 מ-18, טוב בהרבה מה-47.5% שלה בעונה הסדירה שהיו שווים מקום שלישי בתחום). כשהתסריט התהפך עליה והיא נקלעה לפיגור לראשונה בפלייאוף – מצבים שכמעט ולא היו מוכרים לה גם בעונה הסדירה – היא ידעה לאסוף את עצמה אחרי ריצת 3:21 של קנזס סיטי ולכפות שוב שוויון. היכן שיש התעלות של קבוצה אחת מפתה מיד להסיק שכוח בעוצמה זהה של התפוררות עיצב את הקבוצה השנייה. אבל לפעמים מישהו מתעצם בזמן שהשני פשוט נותר כפי שהוא, וכך הוא נדמה, ולו לרגע, לגמד. פילדלפיה לא קרסה במשחק הזה - כל הטוב שלה פשוט נכנע בפני כוח שגדול מהספורט, כוחו של מהומס.

4. בנימה אישית, זהו הטקסט האחרון לעונה השלישית של הבלוג. אני רוצה להודות מכאן לכל הקוראים ומקווה שנהניתם מהטורים הרבים ומכל פרקי הפודקאסט. מבחינתי, זה זמן קצת לנוח ולהקדיש גם למשפחה את ימי שני האבודים. בעוד שבועיים לערך תפתח ההרשמה המחודשת לעונה הרביעית, עם סיקור ארוך ומקיף אפילו יותר, לקראת הדראפט ולאורך הפגרה. אשמח אם תצטרפו גם לנסיעה הבאה.