top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תNir Tsadok

(לא באמת) סיכום המחזור החמישי



1. פוטבול הוא כיף גדול. הזכות לכתוב עליו על בסיס שבועי היא מהנאות חיי, לא פחות. כל דבר בחיי המקצועיים מחוויר לעומת זה. אין דבר שאני עושה בתשוקה שאפילו מתקרבת לזה. רובכם מלווים אותי זו השנה הרביעית, מה שמעצים עוד יותר את התענוג. כנראה שהייתי כותב גם לרוח, אבל מחמיא מאוד לדעת שיש אנשים שמחכים לכל פוסט, שקוראים כל מלה ומלה, שמקבלים בזכותי עוד זווית ראיה על הליגה. מאז פתחתי את הבלוג, ויתרתי על טקסט רק פעם אחת – כשהבת הקטנה שלי נולדה, בשנה שעברה. זה אינטנסיבי תמיד, אבל גם תמיד מספק.


אבל בימים האלה, מה כבר יכול להיות כיף גדול? איך אפשר להתייחס ברצינות המשתמעת מהיקף של 5,000 מלה למה שהוא, לפני הכל ואחרי הכל, משחק ולא מעבר? בעתות שלום, פוטבול מציע עולם מדומיין שמתרבת מושגים אלימים ומעביר אותם מקונוטציה מלחמתית לאחת ספורטיבית. קווי התקפה, קווי הגנה, בליצים, שוחות ושאר ביטויים מושאלים מהעולם האמיתי ונטענים במשמעות אלטרנטיבית. התנאי היחיד לקיומה של האלטרנטיבה הוא שיתוף פעולה מצד העולם האמיתי. כל עוד הוא לא נדרש למשמעותם המקורית של המושגים כדי לתאר את היומיום, ניתן להשאילם בבטחה לפוטבול.


אבל בימים כמו אלו, פוטבול הפך למותרות שלא רק שאינן אפשריות, הן גם לא קורצות. אני, בכל אופן, לא הצלחתי השבוע לברוח אל הפוטבול, אולי בגלל שהמרחק מהמציאות לבינו הוא כל כך גדול, ופשוט התעייפתי בניסיון להגיע. כיצד אפשר להתעכב על מה שעושה דיפנסיב-אנד לתאקל ימני, כאשר מטר מכאן ישנם ציידים וניצודים על אמת? מה הטרגדיה הגדולה בהפסד, בסאק, בפציעה, נוכח כאלו סופניות באמת? מה מועילים היופי של המסירה או האסתטיקה של התפיסה בעולם שבו הורים נרצחים וילדים נשחטים? גיבורים כמו פטריק מהומס וג'סטין ג'פרסון מתחלפים בגיבורים אחרים, גיבורים אמיתיים.


אני בעצמי עשיתי לא פעם שימוש במונחים מלחמתיים כדי לתאר התפתחויות דרמטיות במשחק. אני מצטמרר כעת מהפומפוזיות הריקנית הזאת, גם אם אין לי על מה להצטער. לא המצאתי את הפרקטיקה לפיה פוטבול מתואר באמצעות טרמינולוגיה מלחמתית. הספורט מושתת על קווי הדמיון הללו. הוא מתגאה בהיותו גרסה מאובטחת, עד גבול מסוים, למלחמה. אני מבין למה במקומות אחרים בעולם, אפשר להמשיך ולהתייחס לספורטאים בלשון מאדירה, לשבח אותם בפאתוס שכל כך הולם את הספורט האינטנסיבי הזה. לי זה פחות מחליק בגרון כרגע, וכפועל יוצא גם במקלדת. אני מרגיש שחלק מהניסוחים לא מהודקים מספיק, ייתכן שיש אפילו טעויות הקלדה או עריכה קלות פה ושם, אבל זה כנראה עוד שיקוף מדויק למצבנו כרגע. אנחנו לא ממש שם, בשום דבר, הכי הרבה שאנחנו יכולים להיות זה ליד.


לא ראיתי אפילו מעט ממרבית המשחקים, ואת אלו שכן ראיתי – בגרסאות מתוקצרות בלבד של 40 דקות, להבדיל מהגרסאות המלאות כמנהגי מדי שבוע. זו הסיבה שההתייחסויות הן יותר כלליות, ופחות נקודתיות, על המשחקים עצמם. בעקבות המחשבה שאולי מבין קוראי הבלוג יש אחד או שניים שהפוסט השבועי יסב להם מעט הנאה, התיישבתי בכל זאת לכתוב – גם אם לא באריכות הרגילה - על הניצחון הגדול של סן פרנסיסקו, התבוסה השנייה ברציפות של ניו אינגלנד וכיצד היא תשפיע או לא תשפיע על עתידו הקרוב של ביל בליצ'יק, וההפסד של בפאלו לג'קסונביל. מי ייתן ודברים חשובים יותר יסתדרו בעולמנו, וכך נחזור גם אנחנו במהרה לשגרה, שהכתיבה בבלוג היא רק ספיח קטן שלה. תודה ומבקש את סליחתם של הקוראים על ההיקף הקצר. כמו כן, השבוע לא יוקלט פרק בפודקאסט. בתקווה שנפגש מחדש בקרוב. שמרו על עצמכם.


2. סן פרנסיסקו (0:5) – דאלאס (2:3) 10:42 היה קונצנזוס רחב לגבי היותה של סן פרנסיסקו הקבוצה הטובה בליגה עוד לפני המשחק מול דאלאס, אבל אם אי שם בפינות הנידחות של ה-NFL עדיין היו כמה נפשות חופשיות בעלי טעם אלטרנטיבי, גם הם הצטרפו אל המיינסטרים השבוע. רק סן פרנסיסקו נראית כעת כמו קבוצה שמתחככת בשלמות.


זה מתחיל בברוק פרדי. חמישה משחקים לתוך העונה, ועכשיו זה כמעט בלתי מתקבל על הדעת שהוא הגיע אליה עם ספקות כלשהן לגבי האיכויות שלו. הכישרון הגדול סביבו, והנסיבות הצנועות שבמסגרתן הגיע אל הליגה, העמידו אותו בספק שלא היה מלווה קוורטרבקים שנבחרו בסיבוב הראשון. אבל פרדי לא אשם שהוא משחק בסן פרנסיסקו, והוא לא צריך להיות טוב בקבוצה אחרת – רק בקבוצה שבה הוא משחק. והוא טוב מספיק כדי להגיע למצב שברור לחלוטין שאם חס וחלילה קורה לו משהו, את מה שהוא עושה אי אפשר יהיה להפיק באופן אוטומטי מכל אחד שייכנס לנעליו. אם אנתוני ריצ'רדסון או ברייס יאנג היו משחקים כפי שפרדי שיחק בחלקה השני של העונה שעברה, הם לא היו פותחים את עונתם השנייה עם איזושהי חובת הוכחה על גבם. זה היה פשוט מתפרש כאישור של גדולה שנחזתה מראש. כל שבריר מהלך, כל פיקנטריה סטטיסטית, היו נתפשים אצלנו כהוכחת מחקר. אבל המקרה של פרדי הוא הפוך, שכן הוא נבחר במקום האחרון בדראפט, לכן הוא צריך להסיר שכבות רבות של ספקות שלא קיימים אצל קוורטרבקים בפרופיל גבוה יותר. עליו לעבור עוד ועוד תהליכי אימות וסינון, עד שנסכים לקבל אותו לפנתיאון של המשחק, היכן שאלים דוגמת פטריק מהומס מסיירים. אין בעיה, כי אם אי שם במרחב עוד קיים הספק לגבי אלוהותו של פרדי, הוא נכון להסיר אותו.


מי שביקש למזער את גודל ההישג של פרדי בטענה שהוא חלק ממערכת אופטימלית שמחייבת אותו להיות מנהל משחק ולא מעבר, צריך להעיף מבט במספרים, ובעיקר לקרוא אותם בסדר הנכון. הרי אם מתחילים מאחוזי ההשלמה של פרדי – 72.1, מקום שני בליגה – אפשר עדיין לטעון שזו דווקא הוכחה לנוחות של השיטה. זאת אומרת, אם פרדי משלים כל כך הרבה מסירות, והנחת המוצא היא שפטריק מהומס הוא לא, אז זה נתון שבעיקר מחמיא לסן פרנסיסקו. אבל פרדי לא סתם מדויק – הוא גם הקוורטרבק הכי מדויק בליגה (אפילו יותר מג'וש אלן, שאמנם השלים 73.1% ממסירותיו אבל גם נחטף חמש פעמים), וגם זה שמוסר לעומק יותר מכולם. כן, מסירותיו של פרדי מכסות הכי הרבה יארדים אוויריים בליגה – 7.2 בממוצע להשלמה. פרדי מדויק יותר, ולטווחים רחוקים יותר. על פי PFF והאלגוריתם שלהם – אם מחליטים להתיישר לפיו, או לא – לפרדי פחות זריקות "רעות" מג'סטין הרברט, ג'יילן הרטס, ג'ארד גוף, קירק קאזינס ואחרים.


אבל גם אני עושה עוול לסיפור של סן פרנסיסקו כאשר אני מתחיל לספר אותו ב"היה היה קוורטרבק". פרדי מספיק מיוחד כדי לעמוד במרכז של הרבה עלילות, וזה הגיוני ומתבקש לספר את סיפורה של ההתקפה קודם כל מהעיניים של הקוורטרבק, אבל סן פרנסיסקו של חמשת השבועות הראשונים ב-2023 היא סיפור אחר לגמרי, והדמות המרכזית בו היא של כריסטיאן מקאפרי, כמובן. אם לא היינו חיים בעידן שבו פרס ה-MVP שמור לקוורטרבקים בלבד, מקאפרי היה ראוי לו אם העונה היתה מסתיימת היום. כמעט הכל עובד לטובתו. אין בנמצא קוורטרבק בעונת על – עם כל הכבוד לפרדי, הוא בקצב של קצת יותר מ-4,000 יארדים לעונה – ומקאפרי הוא מעל ומעבר בקאסטה השנייה של ה-NFL, זו של שחקני הסקילס. הוא, הלכה למעשה, שני שחקנים בגוף אחד – כשכל אחד מהם בנפרד עובד במשרה מלאה. מקאפרי רץ 99 פעמים בחמישה משחקים, הכי הרבה בליגה. לצד זאת, יש לו 20 תפיסות, רק שלוש פחות מג'וש ג'ייקובס שמוביל את הקטגוריה בקרב הרצים האחוריים. הוא ראשון בליגה ביארדים על הקרקע, ושלישי בליגה ביארדים בתפיסה. הוא נגע בכדור 119 פעמים, קצב של 404 לעונה – הכי הרבה בקריירה שלו. מקאפרי עובד הכי הרבה והכי טוב, בקבוצה הכי טובה שהיה בה אי פעם. אפשר להבין מדוע מקאפרי נגע בכדור 403 פעמים בקרוליינה של 2019, שהיתה כולה חול וחולירע וסיימה את העונה במאזן 11:5 ופרט לפירורי קרטיס סמיואל ונגיעות גרג אולסן לא היה שם כלום מעבר למקאפרי. אבל שיהיו לו כל כך הרבה נגיעות כשמסביב סופר-גרופ של פוטבול עם ברנדון איוק, ג'ורג' קיטל, דיבו סמיואל וענקים נוספים? אפשר לתאר את זה כהתמכרות לא בריאה של קייל שנהאן, אפילו לפרש את זה כנטל מיותר, אבל אפשר גם להתייחס למספרים כהווייתם – מקאפרי הוא המפתח שמפעיל את המכונה הכי משוכללת ב-NFL. הוא ההאנשה של הרעיון של ההתקפה של הרב-גונית של סן פרנסיסקו שכולם בה יכולים לעשות הכל. גם במקום שבו רצים אחוריים תופסים ותופים רצים, אין מישהו מיוחד כמו מקאפרי, מפלצת דו ראשית בעולם של אנשים עם צוואר אחד. נכון שאפשר לתת יותר נשיאות לג'ורדן מייסון או לאלייז'ה מיטשל, נכון שזה קצת מעוות שיש משחקים כמו נגד אריזונה בהם סמיואל נוגע בכדור שלוש פעמים בלבד ומקאפרי לא פחות מ-27, אבל מי יאשים את שנהאן שהוא פשוט לא עומד בפיתוי? שגם בדמוקרטיית הפוטבול שלו, בה נדמה לפעמים שכולם שווים, יש כאלו ששווים יותר? כל אידיאל הפוטבול של שנהאן מתממש לנגד עיניו באמצעותו של מקאפרי. כל חייו הוא רודף אחרי זה, משהשיג - איך יפנה את העורף?


3. ניו אינגלנד (4:1) – ניו אורלינס (2:3) 34:0 לקראת העונה, כשניסיתי לשרטט את קו העלילה המרכזי לכל אחת מקבוצות הליגה, חשבתי שזה של הפטריוטס יסוב סביב שאלת עתידו של ביל בליצ'יק. זו לא חוכמה גדולה. בליצ'יק הוא מקור האנרגיה היחיד במערכת השמש המתה הזאת. כל חום שייפלט ממנה יגיע בהכרח מכיוונו. לצד זאת, זה מעניין כי היה ברור שבליצ'יק נמצא בפרשת דרכים, על סף שבירת שיא הניצחונות של כל הזמנים השייך לדון שולה. בליצ'יק רודף אחרי הנצח, אבל בהווה הוא עומד במקום, שלא לומר הולך אחורה. זה מקרה מיוחד בו אדם רודף אחר גדולה בעודו הולך ומתכווץ.


הרצון לחלוק לבליצ'יק את מחוות הכבוד האחרונה והאולטימטיבית סותרת את מחויבותה של ניו אינגלנד לדאוג לעתיד הקרוב שלה. כמו שזה נראה כרגע, ניו אינגלנד צריכה להקדיש עוד ארבע שנים, במקרה הטוב, ל-"פרויקט 329", על שם יעד הניצחונות המבוקש. כרגע יש לו 299. האם היא מוכנה לייחד פרק באורך שמונה שנים בינוניות-מינוס רק כדי לכבד את בליצ'יק, המעוטר עד העצם גם ככה, ביהלום נוסף על הכתר? אם שבירת השיא היתה נגזרת על-זמנית להישגיות עכשווית, אז למה לא, בכבוד – כולם ישמחו. אבל האם אפשר להפוך אודיסיאה אישית לסיבת חייה של קבוצה שלמה? התשובה היא לא. אם בליצ'יק לא יכול להגיע בראש מורם אל קו הגבול ההיסטורישל שולה, הוא לא יגיע לשם על האלונקה של רוברט קראפט. והדבר הזה יצטרך להחתך בהקדם, כי אם ניו אינגלנד תשתהה עם הפרידה היא תדון את עצמה ללימבו שאי אפשר יהיה להיחלץ ממנו. עם כל עונה שעוברת, ניו אינגלנד אולי מתרחקת מלגיטימיות, אך בליצ'יק הולך ומתקרב ליעד. מה תעשה לקראת עונת 2025, אחרי שסיים את 2023 במאזן 11:6 ואת 2024 ב-12:5, בליצ'יק יהיה רחוק "רק" 19 ניצחונות מהשיא? מה עושים אז? אם זרקת כבר חמש שנים, לא תזרוק עוד שלוש למען מטרה נאצלת? האם זה לא יהיה הדבר ההגון לעשות, לאטום את האף עוד קצת? ומה יקרה, נניח, אם בליצ'יק ינצח בארבעה משחקים בלבד ב-2027 ויהיה רחוק ניצחון בודד מהשיא? האם ניו אינגלנד תשאיר מאמן בן 76 רק לצורך הניסוח הסופי של הלוחית שלו בהיכל התהילה? מחויבות טוטאלית לעיגון מורשתו של בליצ'יק עומדת בסתירה לביסוס מורשתו של קראפט. שניהם וודאיים ומוחלטים, שלא יהיה ספק, אך בשלב הזה, כך נדמה, הם גם באים אחד על חשבון השני. קראפט, לא רק בגלל שהוא בעל העסק, משמעותי לסיפור ההיסטורי של ניו אינגלנד לא פחות מבליצ'יק, וגם לאופן שבו יכתבו דברי ימיו צריך לדאוג, והוא לבטח דואג. כדי שבליצ'יק ייזכר כמאמן בעל שיא הניצחונות בכל הזמנים, קרפאט, בעצמו לא בחור צעיר, יצטרך להיזכר כזה שבערוב ימיו ניו אינגלנד התפרקה מגדולתה. האם הוא מוכן לכך?


ניו אינגלנד של שלוש השנים הראשונות מאז הפרידה מטום בריידי, היתה קבוצה בעלת אספירציות תחרותיות, שמושגי ההצלחה שלה נמדדו באופן המקובל והאבסולוטי – כן פלייאוף או לא פלייאוף. התפרקותה המסתמנת מתחרותיות, מותירה אך ורק את את מטרת השיא של בליצ'יק, זו שלמען השגתה לא צריכים להגיע לפלייאוף – מספיק לנצח שלושה משחקים פה, ארבעה משחקים שם. צירוף נסיבות – היחלשות הסגל הנוכחי, הדעיכה שהסתמנה בעונה שעברה, ההתחזקות של קבוצות הבית והלו"ז הקשה – הפכו את מושגי ההצלחה של העונה הזאת לאלטרנטיביים. אני חשבתי שאם בליצ'יק יצליח לסיים את העונה הזאת בצורה פחות או יותר מהוגנת, כזאת שתאפשר לו להמשיך ולהחזיק בתפקיד, זו תחשב הצלחה מסחררת. זה יכול להיות אפילו מאזן 9:8 ואשליית רלוונטיות, מה שבכל הזדמנות אחרת היה נחשב לכישלון גדול. במלים אחרות, בליצ'יק כבר לא כאן כדי לנצח, אלא כדי לא להפסיד יותר מדי. חשבתי שאם כך יקרה, זו תהיה אחת מעבודות האימון המפוארות בקריירה של המאמן הטוב מכולם. מכיוון שמסתמן בשבועות האחרונים שלא כך יקרה, אני יכול לטפוח לעצמי על השכם ולומר שצדקתי, על דרך השלילה. זו נראית כמו עונת ההתפרקות של הפטריוטס, סופרנובה שבה כוכב גדול של פוטבול הולך ומתכווץ עד לפיצוץ.


מאמנים נזכרים על מה שעשו בעבר, אבל הם מסיימים את תפקידם על סמך מה שהם עושים בהווה. צ'אק נול, שאימן את פיטסבורג מ-1969 ועד 1991, ייזכר על ארבע האליפויות שזכה עמה, אבל הוא עזב אחרי שהעפיל לפלייאוף רק פעם אחת בשמונה עונותיו האחרונות. שולה הוביל את מיאמי לפלייאוף רק בארבע מ-12 שנותיו האחרונות. אף מאמן שמאריך לעשור השלישי באותה קבוצה לא מסיים בשיא. מורשתו של בליצ'יק מעוגנת ודבר לא יקעקע אותה, אבל הוא לא רק טוטם של פוטבול, עצם דומם שתפקידו רק להזכיר את מה שהיה בעבר – הוא גם מאמן בשר ודם שאחראי על מה שניו אינגלנד עושה עכשיו, ויש גבול עד כמה אפשר להשלים עם דקדנס שכזה. בשיאו של בליצ'יק, ניו אינגלנד היתה קבוצה חכמה מיריבותיה, שמשכה אליה כישרונות גדולים בשם הבטחתה להצלחה ובמקביל ידעה למקסם כישרונות קטנים יותר בזכות הקולקטיב המנצח. הקבוצה הנוכחית היא פיאסקו, טיפשות עם קסדה - קבוצה מיושנת שלא מצליחה לרוץ (3.3 יארדים לנשיאה, מקום 29 בליגה) וגם למסור לא יודעת (5.8 יארדים לניסיון, מקום 30); שמוציאה תחת ידה מהלכים גרוטסקיים שיזכו לחיי נצח באינטרנט; שהדבר הטוב היחידי שהיא יודעת לעשות בהגנה זה לעצור את הריצה.


מה שקרה בשני המחזורים האחרונים זו סערה מושלמת – אלו לא רק ההפסדים לדאלאס וניו אורלינס, אלא גם האופן שבו התרחשו. בתוך שבוע בליצ'יק חווה את שתי התבוסות הנחרצות בקריירת אימון בת 29 שנה. זו הפעם הראשונה מזה למעלה מ-30 שנה שהקבוצה משיגה כל כך מעט נקודות בשני משחקים. זו הפעם הראשונה בדברי ימי המועדון שהם מפסידים שני משחקים בהפרש מצטבר של 69 נקודות. כמעט כל הצלבה מייצרת היסטוריה. ה-38:3 לדאלאס ולאחריו ה-34:0 מול ניו אורלינס יוצרים אירוע. באופן אבסורדי, ייתכן שאם היו מנת חלקו של מאמן פחות מהולל, ההשפעה שלהם היתה פחות הרסנית. דווקא מכיוון שבליצ'יק הוא בליצ'יק, שני הפסדים שכאלה מדגישים את ההתפרקות, את הפער העצום בין מה שהיה למה שישנו. העובדה שבשני המשחקים הללו החליף בליצ'יק את מאק ג'ונס, הקוורטרבק שהוא בחר לפני שלוש שנים והשנה גם העניק לו מתאם התקפה חדש (ביל אובריאן, שכבר היו בניו אינגלנד, כי בליצ'יק החשדן לא מוכן להכניס את היד לקופסה שהוא לא מכיר), מעצימה את הכישלון. ההתפרקות של ניו אינגלד כקבוצה מגיעה בד בבד עם ההתפרקות של האינדיבידואל. עם כל הכבוד לקאם ניוטון, שהיה שם בעונה הראשונה אחרי עזיבת בריידי, ג'ונס הוא-הוא האיש שבליצ'יק משח ליורשו של בריידי. מותר ליפול עם קוורטרבק, ובליצי'ק הוא לא הראשון, אבל במקרה של המאמן וג'ונס היה שם הרבה יותר מבחירה שיכולה גם להתברר כטעות – ג'ונס, אם היה מצליח, היה בונה עבור בליצ'יק גשר מעל המים הסוערים שהם עזיבת בריידי. הוא היה קונה לבליצ'יק זמן ולו על שום יכולתו לשוב ולהעניק לניו אינגלנד יציבות חסרת תקדים בעמדה כל כך מועדת לפורענות. ההתמוססות של ג'ונס בשני המשחקים האחרונים מהדהדת את הריק שמסביבו – מהיעדרם הכמעט מוחלט של רסיברים ראויים, ועד לשלומיאלים כבדי הגוף שמשמשים כשחקני קו ההתקפה של הקבוצה. במקביל, היא לא נצרבת ציבורית כבעיה של כישרון אישי, אלא של תנאים סביבתיים. "אם ג'ונס היה משחק בסן פרנסיסקו, הוא היה נראה כמו ברוק פרדי", אמר רקס ריאן, מאמן העבר ופרשן ההווה. זה לא עושה את זה נכון, אבל זה בהחלט שווה דיון – ג'ונס פועל במערכת לא יצירתית, ללא רסיברים ראויים ומאחורי קו התקפה חדיר. הוא לא אשם בכך.


כל עוד ניו אינגלנד הצליחה, לוותק של בליצ'יק היו רק יתרונות. כאשר היא נכשלת, אותן מעלות מקבלות משמעות שלילית. הוא כבר לא "מנוסה", עתה הוא "מיושן". בליצ'יק בן ה-71 מבוגר ב-33 שנים מהמאמן של אינדיאנפוליס, ב-31 מהמאמן של אריזונה, ב-29 מהמאמן של פילדלפיה וב-28 מהמאמן של סן פרנסיסקו. ברחבי הליגה השרביט כבר עבר לנכדים של בליצ'יק, כאשר הוא ופיט קרול נותרו הנציגים האחרונים של תקופת היורה. כל עוד בליצ'יק הצליח, לא היה טעם לפשפש בתעודת הלידה שלו. למי אכפת אם הכלב זקן או צעיר, אם הוא יודע את התרגיל. אבל להיות כלב זקן שלא יודע את התרגיל, זו כבר בעיה גדולה יותר. הליגה הולכת ומשתכללת, וכאשר נוצרת הלימה בין המאזן של בליצ'יק בשנים האחרונות לקו השמרני שמאפיין אותו, מתבלטת חוסר ההתאמה לרוח התקופה.


גם החלטה מוצדקת – או לכל הפחות בלתי נמנעת – להיפרד מבליצ'יק, תהיה טראומתית. ניו אינגלנד כבר מזמן בטריטוריה של ההתמכרות שברגע שתפסק תלווה בקושי גדול. 24 עונות באותו מקום זה לא צחוק. טום בריידי הוא על-זמני – לעזאזל, הוא שיחק בליגה עד גיל 45 – ואפילו הוא הגיע לניו אינגלנד אחרי בליצ'יק ועזב לפניו. בליצ'יק מתמשך יותר מהקדנציה הכי ארוכה ב-NFL המודרני. כשם שלניו אינגלנד היתה חבות היסטורית לגלות סבלנות כלפי הקושי הנקודתי של בליצ'יק ולאפשר לו חסד ארוך במיוחד להמציא את הקבוצה מחדש אחרי הפרידה מבריידי, זו גם חובתה לעצור.


אם בליצ'יק ישאר כדי לספר וכדי לספור עד לניצחון ה-329, הוא כמובן יזכה שיורעפו עליו מלוא השבחים ובפאתוס רב. אבל ברגע שיצנחו פתיתי הקונפטי האחרונים, תיוותר ניו אינגלנד עם אדמה חרוכה ותחושת ריקנות גדולה. זו לא בושה לא לנצח ב-NFL, ואפשר להיות בינוני במשך שנים ועדיין להתהדר באיזושהי לגיטימיות שתאפשר למאמן להישאר בתפקידו, אבל כאמור, בליצ'יק הוא לא מאמן חדש שאפשר לומר שהוא בונה עצמו לקראת הבאות, ואם רק יגלו כלפיו מעט סבלנות עוד יקצרו את הפירות. דווקא בגלל שבליצ'יק כל כך מבוגר, הכל אצלו חייב לקרות מהר, אחרת הוא כבר לא יקרה. הוא כבר לא ילמד תרגילים חדשים. השאלה היא האם ניו אינגלנד מסוגלת ללמוד אותם בעצמה ולחפש מאמן בפעם הראשונה במאה ה-21.


4. ג'קסונביל (2:3) – בפאלו (2:3) 20:25 אף אחד לעולם לא יהיה חכם כמו הליגה, שבדיוק כשנדמה לנו שהבנו לאן דברים הולכים, יש לה נטייה מגונה להטות את העלילה לכיוון הנגדי. ראינו את דאלאס מרסקת את הג'איינטס והג'טס רק כדי להפסיד לאריזונה, לפרק את ניו אינגלנד ואז להתפרק מול סן פרנסיסקו; מיאמי פירקה את הליגה לגורמים ואז נעצרה כמעט לחלוטין מול בפאלו; בפאלו נראתה בלתי ניתנת לעצירה בשלושת השבועות האחרונים, אבל זה העניין עם "בלתי ניתנת לעצירה" – זה תיאור של מה שכבר קרה, לא של מה שעוד יקרה. הנה, בפאלו נעצרה. בשבוע שעבר מול מיאמי היא נגעה בפסגת שלמות שאף קבוצה לא נגעה השנה – ההגנה שלה עצרה התקפה ששמה 70 נקודות שבוע קודם, ובמקביל ההתקפה שלה שמה נקודות בשמונה מתשעת הדרייבים הראשונים שלה במשחק. אז מה קרה מול ג'קסונביל? כמובן, בדיוק ההפך, כשההתקפה השיגה נקודות בדרייב אחד בלבד מתוך שמונת הראשונים (לצד שישה פאנטים ואינטרספשן). מה המסקנה? שאסור שיהיו מסקנות, ושכל אמת נכונה לשעתה ותלוית ערב ספציפי. הקבוצה היחידה שמצליחה לתחזק את אותו רושם טוב לתקופה ממושכת זו סן פרנסיסקו. השאר מנצחות אבל לא מבריקות (קנזס סיטי ופילדלפיה), או שלא תמיד מנצחות. להוציא מקרים באמת נדירים, אין כאן טוב או רע מוחלטים – יש, כמו בחיים, טיפוסים מורכבים. למרות הפיתוי הגדול להסיק מסקנות נחרצות, להתפעם מקבוצות ברגעי השיא ולקטול אותן בשעות השפל, הליגה עדיין בשלב שבו קבוצות מעצבות את אופיין. זו תמיד ליגה תחרותית שבה הכל יכול לקרות, אבל בשלב הזה עוד יותר דברים יכולים לקרות והקו בין המובן מאליו להפתעה הוא דק במיוחד.


לבפאלו עוד יהיו מספיק הזדמנויות להתעלות מעל להפסד הזה, אבל מה תעשה בלי מאט מילאנו ודקוואן ג'ונס, שני שחקני ההגנה שככל הנראה סיימו את העונה? שבוע אחרי שאיבדה לכל העונה את טרדוויוס ווייט, ובדיוק כאשר ג'ורדן פויר חוזר כדי להכניס אצבע לסכר של הסקנדרי, מגיעות הפציעות של מילאנו וג'ונס (וגם זו של וון מילר, שחזר מקרע ברצועה הצולבת אבל נטש במהלך המשחק). כדי לסתום את הסכר בלב ההגנה של בפאלו יהיה צורך בהרבה יותר מאצבע.


564 צפיות6 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page