חיפוש
  • Nir Tsadok

מחשבות ראשוניות לקראת הדראפט


דוונטה פארקר עבר ממיאמי לניו אינגלנד כי אחרי שמצרפים את סדריק ווילסון וטייריק היל לג'יילן וודל אז מישהו חייב ללכת. בהשוואה לוודל, היל ו-ווילסון הזריזים, שהמומחיות שלהם היא ביצירת ריווח מהמגן וביארדים לאחר תפיסה, פארקר נדמה סטטי אפילו יותר, שריד לעידן קדום בהתקפה של מיאמי שהיא מבקשת להתנער ממנו. המעבר של פארקר מעניין לא רק כי הוא הופך מהסחורה המיותרת של מיאמי לרסיבר הבכיר של ניו אינגלנד – עוד דרך להדגים את מאזן הכוחות החדש בחלק הזה של הליגה - אלא מכיוון שהוא עומד בסתירה לעקרון שנחשב למקודש ולפיו שחקנים לא עוברים בתוך הבית.


ייתכן והאתוס הזה, כמו רבים נוספים במציאות המתחדשת של ה-NFL, ראוי לבחינה מחודשת. פארקר עוזב לניו אינגלנד גם כי ייתכן ובעיני מיאמי הפטריוטס הם לא יריבה מספיק מאיימת כך שהתוספת של פארקר תחזור לנשוך אותה בתחת, וגם כי בימים של אינפלציה במשכורות של חלק מהכוכבים (ראה ההחתמה של היל), העיקר הוא לפעמים בחיסכון של חוזים. אם ניו אינגלנד היתה היחידה שהציעה למיאמי את הסולם שיאפשר לה להוריד את פארקר מהעץ, אז לעזאזל העובדה ששתיהן חולקות את בית המזרח של ה-AFC. הכלכלה תמיד היתה חשובה בליגה של תקרת שכר, אך מעולם לא כמו עכשיו. זו גם תזכורת לכך שהפגרה המושלמת לא קיימת, וגם קבוצות כמו מיאמי, שהיו עד לא מזמן עם הרבה כסף פנוי תחת התקרה, חייבות מתישהו להתפשר על העקרונות והסגלים שלהן ולעשות מהלכים שלא עומדים בקנה אחד עם החוקים הלא כתובים של הענף. אי אפשר לצרף את טרון ארמסטד, ראהים מוסטרט, היל, ווילסון ועוד בלי לעשות לפחות משהו אחד שהוא פחות אידיאלי. התמורה הלא יוצאת דופן שקיבלה עבור פארקר (החלפת בחירת סיבוב חמישי בשלישי), ובמיוחד זהות הקונה, מעידים על כך שקבוצות לא ישנו בשקי שינה מחוץ למתחם האימונים של מיאמי והמתינו לרגע בו אפשר יהיה להגיש הצעה על פארקר. אם למיאמי היתה ברירה אחרת, היא היתה מעדיפה אותה. כנראה שלא היתה. מבחינתה של ניו אינגלנד, זו עסקה כמעט מושלמת – דרך לא יקרה במיוחד, מבחינה חוזית ומבחינת עתודות דראפט, לשדרג חוליה בתת-תפקוד. לא כולן יכולות להרשות לעצמן פרארי מסוגו של היל. חלק מהקבוצות צריכות פשוט לדאוג שיהיה להן איך להגיע ממקום למקום.


העסקה של פארקר היא בגדר טפטוף שלאחר סגירת הברז, שאריות של השבועות הכי דרמטיים שידעה הליגה ב(קרוב ל) שלושה עשורים של שוק חופשי. פה ושם עדיין ישנם שחקנים שטרם מצאו בית חדש ומבטיחים עוד פירורי עניין ועדכונים מאדם שפטר – טיירן מת'יו, אודל בקהאם ג'וניור ועוד – אבל, בגדול, החגיגה הזאת הסתיימה. הפנים כבר לדבר הבא – הדראפט, שייערך בלאס וגאס בין ה-28 ל-30 לאפריל. הדראפט הקרוב יהיה שונה מזה של העונה שעברה בכמה מובנים. הראשון שבהם – היעדרם היחסי של הקוורטרבקים. דראפט בלי לפחות קוורטרבק אחד שנבחר בראשיתו כמוהו כמערבון בלי קאובוי. בהיעדרם של המוסרים אין גיבור קלאסי – רק שורה של דמויות משנה שאף אחת מהן לא מספיקה כדי להחזיק על גבה סיפור שלם. בשנה שעברה נבחרו שלושה קוורטרבקים בשלושת המקומות הראשונים ועוד שניים עד למקום ה-15. זה היה לא סתם מערבון – זו היתה הפקה של קוונטין טרנטינו. אף אחד מהשלושה לא היה סיפור הצלחה גדולה בשנתו הראשונה (בלשון המעטה), אבל הוא לכל הפחות היה סיפור. אף אחד לא אמר שהקאובוי חייב להציל את העיירה. הוא יכול לפעמים למות בניסיון לעשות זאת, או סתם להישאר עמוק בתוך המסבאה כמו במקרה של טריי לאנס, אבל העיקר הוא בנוכחותו, במיקוד המבט עליו. קוורטרבק יכול להתגלות כגיבור או נבל, אבל יש לו בהכרח מספיק נפח כדי לשאת תוויות דרמטיות שכאלה.


שפע של קוורטרבקים לא הופך דראפט למבטיח יותר, רק למסקרן יותר. אדג'-ראשרים הם חשובים, שחקני קו התקפה הם היסודות עליהם נבנות קבוצות אלופות, אבל קוורטרבק מגלם בתוכו את כל המהות של הדראפט, שמציע אפשרות לעתיד טוב יותר. להבדיל משחקני קו, שערכם לא פעם סמוי מן העין וניכר רק באמצעות הביצועים של אחרים, תרומתו של הקוורטרבק ניכרת בסטטיסטיקות ופעולות נוחות להבנה והוא הליבה של המשחק. קוורטרבק הוא סחורה שקל יותר לאמוד את שוויה, שמיקומה בעלילה מרכזי יותר, ובשל כך אין כמוה כדי לקיים – או להזים – את הייעוד של הדראפט כאירוע שמאפשר לקבוצות גרועות לשנות את גורלן. זו הסיבה לכך שהבחירה הראשונה של ג'קסונביל ב-2021 לא משמעותית כמו זו הראשונה ב-2022 – בקודמת היא השתמשה כדי לבחור בקוורטרבק ובזו היא תשתמש ככל הנראה כדי לבחור את איידן האצ'ינסון, הדיפנסיב-אנד של מישיגן. גבולות ההצלחה והכישלון של ג'קסונביל בדראפט הקרוב הם צרים בהרבה משהיו בשנה שעברה. הסיכון נמוך יותר. אם כל דראפט הוא סוג של הימור מושכל, אז בסוף החודש ג'קסונביל תסכן פחות, וזה בהכרח פחות דרמטי.


זה לא אומר שלא ייבחרו קוורטרבקים בסיבוב הראשון או שאף אחד מהם לא יתגלה ברבות הימים כסיפור הצלחה מסחרר. העבר הקרוב מלמד שלבחור קוורטרבק בבחירות הראשונות זו לא ערובה להצלחה, אפילו להפך. בשנת 2014 נבחר ג'דוויאון קלאוני, דיפנסיב-אנד, במקום הראשון על ידי יוסטון. מכאן התחיל עידן הקוורטרבקים, ורוב מי שלקח בו חלק מתחרט על כך כיום. מאז 2015 ועד ימינו נבחרו 13 קוורטרבקים בחמשת המקומות הראשונים, ורובם המוחלט לא עמדו בציפיות – ג'יימיס ווינסטון, מרכוס מאריוטה, ג'ארד גוף, קרסון וונץ, מיטש טרוביסקי, בייקר מייפילד וסם דרנולד כבר הספיקו לעבור לפחות קבוצה אחת. ועל כל שיחוק כמו ג'ו בורו וקיילר מארי, ישנם סיפורים פחות מוצלחים כמו לאנס, טרבור לורנס, זאק ווילסון וטואה טגובילואה, הגם שהארבעה עדיין נהנים מטווח דגימה צר מדי. עוד מוקדם לחרוץ את גורלם של הארבעה, אך אפשר כבר להכריז שנכון לרגע זה, רק שניים מ-13 הקוורטרבקים הבכירים של המחזורים האחרונים התגלו כמוצלחים. זו הוכחה לטיב הידע המוקדם ולמגבלות החיזוי על התאמה ל-NFL, אבל גם למשהו נוסף – מטבען של הבחירות הראשונות, ברוב המוחלט של המקרים (להוציא עסקאות), מדובר בקבוצות בתת-תפקוד שדנות את הקוורטרבקים שלהן למשימה כמעט בלתי אפשרית. אם להמשיך את משל הקאובוי, אז לא פעם מדובר בעיירות שפשוט אי אפשר להציל. לקוורטרבק יש פחות סיכוי להצליח בקבוצה כמו ג'קסונביל מאשר יש לדיפנסיב-אנד או שחקן קו התקפה, שהמומחיות שלו היא פחות תלוית מערכת ויותר אישית מיסודה. כאשר האצ'ינסון יעמוד מול התאקל הימני של יוסטון, לדוגמה, הוא לא יצטרך עזרה מאף אחד. זה יהפוך להורדת ידיים, דו קרב בהשתתפות שני אנשים בלבד שלא מגלמים סיפור גדול יותר כמו קוורטרבק, שהצלחתו תלויה במשתנים רבים נוספים כמו צוות אימון, איכות הקו, טיב הרסיברים ועוד. זו הסיבה לכך שדראפט 2022 אולי לא יציע לקבוצות את הפרס האולטימטיבי - פרס שברוב המקרים הוא טוב מכדי שישיגו אותו – אבל הוא כן יכול להציע להם שורה של פרסי משנה עם אחוזי ודאות והצלחה גבוהים יותר.


הסיבה לכך שבחלק מהמוק דראפטס הראשונה שלוקחת קוורטרבק היא ניו אורלינס במקום ה-18 היא לא רק בגלל שאין מספיק סחורה אלא שגם אין מספיק קונים. בשנה שעברה התקיימה הלימה כמעט מושלמת בין זהות הקבוצות הראשונות לבחור לצורך בוער בקוורטרבקים. לא כך הפעם. ג'קסונביל שוב בוחרת ראשונה, אבל היא כבר משועבדת ללורנס. הג'טס, בעלי זכות הבחירה הרביעית והעשירית, כבר מושקעים בווילסון. אפילו הג'איינטס, אחרי שלוש שנים מאכזבות עם דניאל ג'ונס, נחושים לתת לו לפחות הזדמנות אחת נוספת במערכת החדשה של בריאן דייבול וינצלו את הבחירות החמישית והשביעית על עמדות אחרות. החשודות המידיות לבחירה בקוורטרבק הן קרוליינה (שישית), אטלנטה (שמינית) וסיאטל (תשיעית). להערכתי, אף אחת מהן לא תעשה את זה, ומסיבותיה שלה. בעונתו השלישית של מאט רול, שאמורה להכריע את עתידו, קרוליינה לא תשחית בחירה גבוהה על קוורטרבק פרוספקט שלא בטוח שיכול להשפיע בטווח המיידי; אטלנטה כבר צירפה את מאריוטה וצפויה להיות מהקבוצות החלשות בליגה, מה שלכל הפחות יבטיח לה עמדת זינוק טובה יותר לקראת הדראפט הבא שצפוי להיות מבטיח יותר בגזרת הקוורטרבקים; סיאטל, גם מכיוון שהמאמן שלה בעשור השמיני לחייו וגם כי היא לא מורגלת בכך, תמצא בסופו של דבר את הדרך להעביר אליה את מייפילד מקליבלנד כדי לשמר ארשת של תחרותיות. במלים אחרות, קרוליינה וסיאטל יותר מדי מושקעות בהווה מכדי להביט לעבר האופק, ואטלנטה בדיוק ההפך – יכולה להרשות לעצמה לחכות בסבלנות היות והיא ממילא לא הולכת לשום מקום.


ואכן, במובנים רבים ולהוציא תרחיש לא סביר של עסקה, הראשונה שעונה לפרופיל של קבוצה שתבחר קוורטרבק היא ניו אורלינס במקום ה-18 – יש לה סותם חורים ראוי לעתיד הקרוב (ווינסטון) שמאפשר לה גם לבחור בפרוספקט מסוגו של מאליק וויליס, שלהבדיל מקני פיקט רב הניסיון אינו נחשב למוסר שמוכן להשתלב ב-NFL כאן ועכשיו. זה הכי הגיוני, אבל סביר להניח שזה לא יקרה מכיוון שקבוצות רבות לא מצליחות לעמוד בפיתוי לחפש בכל זאת את הישועה גם אם היא אינה נוכחת. לא יחלפו 17 בחירות בלי שמישהי תעשה מהלך ותבחר בקוורטרבק. בין היתר כי דווקא מחזור כזה, שבו התחרות על הקוורטרבקים אינה גדולה ובשל כך לא תחייב מחירים אסטרונומיים כדי להבטיח לעצמך אחד (ראה העסקה של סן פרנסיסקו עבור לאנס בשנה שעברה), יכול להתפרש על ידי חלק מהקבוצות כהזדמנות שאסור לפספס. כל זאת לצד ההבנה שהדרך הטובה ביותר לבנות קבוצה היא באמצעות קוורטרבק תחת חוזה רוקי, מה שמשאיר הרבה יותר כסף לחיזוק עמדות אחרות. הפיתוי להשיג את הגביע הקדוש הזה – קוורטרבק מוצלח שעולה פרוטות לפחות לארבע שנים – מבטיח שתמיד יהיה מי שיתפתה לנגוס בפיתיון. בעולם ללא פיתויים, הראשונה שתבחר בקוורטרבק היא ניו אורלינס.


דבר נוסף שיאפיין את הדראפט הקרוב הזה הוא החלוקה הלא שוויונית של הבחירות בסיבוב הראשון. זה ביטוי נוסף לצונאמי העסקאות ששטף את הליגה בשבועות האחרונים – אלוהים וראשי הליגה בראו את 32 הבחירות הראשונות כך שיתחלקו בין הקבוצות, אבל לא כך יצא. לג'טס ולג'איינטס יש שתי בחירות בעשירייה הראשונה, ליוסטון שתיים ב-13 הראשונות, לפילדלפיה שלוש בחירות בעשירייה השנייה, ולגרין ביי, קנזס סיטי ודטרויט יש שתי בחירות בסיבוב הראשון. מהצד השני, מיאמי בוחרת לראשונה רק במקום ה-102 (ושלוש פעמים בלבד בששת הסיבובים הראשונים), לאס וגאס מתחילה את הפרויקט שלה בבחירה ה-86, ואם לא העסקה על וון מילר בשנה שעברה, דנבר היתה בוחרת רק פעם אחת ב-115 המקומות הראשונים. גם לקליבלנד ולראמס אין בחירת סיבוב ראשון. הברדק הזה מגלם את ההבנה כי יש דרכים רבות יותר משהיו בעבר לבנות קבוצה מנצחת, פרספקטיבה שבמובנים רבים מפחיתה את החשיבות של הדראפט כאמצעי העיקרי של קבוצות לשנות את גורלן. זה נכון ולא נכון גם יחד. זה נכון מכיוון שעם תוצאות אי אפשר להתווכח, ראה האליפות של הראמס. זה לא נכון מכיוון שהדרך הטובה ביותר לשמור על איזון ולהימנע מההשלכות הקשות במקרה של כישלון אפשרי של פרויקט ראוותני כמו זה של הראמס – הצורך להיבנות מחדש בלי חומרי בנייה – הוא להיבנות דרך הדראפט. כל ניסיון להעריך כישרון הוא מומחיות חמקמקה שתלויה במשתנים שאת חלקם אי אפשר לחזות. הרבה מזל מעורב בכך, הרבה יותר מכפי שקבוצות היו רוצות. כאשר הראמס מעבירים בחירות דראפט בתמורה לשחקנים מוכחים כמו ג'יילן ראמזי, בקהאם ומילר, הם למעשה פותרים את עצמם מהצורך להסתכן בשאלה כיצד יתאים את עצמו הדיפנסיב-אנד המבטיח לעולם הקשוח של ה-NFL. היות ומדובר במשחק סכום אפס, חובת ההוכחה שנחסכה מהמנהלים המקצועיים של חלק מהקבוצות מגולגלת לפתחם של אחרים. הלחץ על הכתפיים של מקבלי ההחלטות בג'טס, הג'איינטס ופילדלפיה הוא כפול ואפילו משולש מכפי שיועד להיות. הדראפט הקרוב מציע להם אפשרות לקצר תהליכים ולצרף שניים או שלושה שחקנים בפרופיל גבוה שיכולים לסייע להם להתקרב לתחרותיות. ביחס ישיר, זה גם מציע את האפשרות להתרסק על הפרצוף אפילו יותר מהרגיל.

307 צפיות4 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול