חיפוש
  • Nir Tsadok

משחקי ההכנה, או: הגבעה הכי מיותרת למות עליה



זה אולי לא השבוע הטוב בשנה – השבוע הזה ייתחיל ב-8.9, כאשר לוס אנג'לס ראמס תארח את בפאלו למשחק הראשון של העונה – אבל זה לבטח אחד השבועות הטובים שבה, עם תחילתם של משחקי ההכנה (לפחות באופן המוני, אם לא מביאים בחשבון את משחק היכל התהילה בין לאס וגאס לג'קסונביל). אמנם מדובר רק בגרסת הדמו של ה-NFL, כשהשחקנים הבכירים נשמרים בצמר גפן ומחליפיהם זוכים לזמן מסך לא פרופורציונלי, אבל זו בכל זאת גרסה כלשהי שלו. ברור מה יש למשחקי העונה הסדירה אבל אין למשחקי ההכנה (אהמממ...משמעות), אבל מה לגבי מה שיש למשחקי ההכנה אבל אין לעונה הסדירה? זה הזמן בשנה בו מתקיים המעבר החד, ולפיכך הדרמטי ביותר, בין הריק של אין פוטבול, לשפע של יש. הרי גם השבוע הראשון של העונה, ראשוני ככל שיהיה, יגיע רק אחרי עשרות משחקי אימון שינרמלו את הגוף מחדש לכל גווניו של המשחק ויזכירו, גם אם במעומעם, את הקסם שלו.


יש משהו מעוות במשחקי האימון הללו, על סף חילול הקודש. הרי פוטבול הוא עסק רציני, רציני מדי, וכמו שיש פרקטיקות דתיות שמחייבות את המקום וההקשר הספציפיים שיכבדו אותם, כך גם משחקי פוטבול זקוקים למשמעות ולרוטינה של העונה הסדירה, אחרת נוצר פער לא פשוט לעיכול בין המאמץ הגדול והסכנות הנלוות למשחק לבין התמורה האפסית. משחקי ההכנה הם פוטבול שמשוחק עם קריצה, עם כוכבית. הם חסרים שני דברים שבלעדיהם פוטבול מאבד משמעות – החשיבות המכרעת לתוצאה, והאינטנסיביות הגדולה הדרושה להשגת הניצחון המיוחל. משחקי הכנה הם פוטבול בצמר גפן, גרסה מעודנת ומרוככת של המשחק, לפחות במובן שההשתתפות נחסכת מהשחקנים החשובים באמת. משחקי ההכנה הם יקום מקביל ובו הקוורטרבק של גרין ביי הוא לא ארון רוג'רס (לא שותף בהפסד לסן פרנסיסקו), הקוורטרבק של בולטימור הוא לא למאר ג'קסון (לא שותף בניצחון על טנסי), הקוורטרבק של בפאלו הוא לא ג'וש אלן (לא שותף בניצחון על אינדיאנפוליס) והקוורטרבק של טמפה ביי הוא לא טום בריידי (לא שותף בהפסד למיאמי, אולי כי יש לו ניגוד עניינים). האם הן אותן גרין ביי, בולטימור, בפאלו וטמפה ביי? מדובר באולם מראות מתעתע שבו הגדול הוא קטן והקטן הוא גדול, שונה כל כך מההיררכיה שכל כך הכרחית לטיפוח אדונים ומשרתים. ובכל זאת, יש לכל צורה של פוטבול, ורק בשל כך זה עדיף כמעט על כל ספורט אחר.


לפציעות במשחקי ההכנה מתלווה תחושה מתסכלת במיוחד של "מוות ספורטיבי" מיותר, שכן בניגוד לשחקן שנפל על חרבו בניסיון לעזור לקבוצתו להשיג ניצחון חשוב על יריבה לבית, איך מעכלים נזק דומה במשחק חסר משמעות? ניק האריס, שיועד להיות הסנטר הפותח של קליבלנד העונה, כבר לא ישחק ב-2022 אחרי שקרע את הרצועה הצולבת במשחק ההכנה הראשון של הבראונס, מול ג'קסונביל. מישהו אחר יצטרך להתמודד עם תחושת הגועל הנלווית למגע ידו של דשון ווטסון על עכוזו. הדיסוננס הגדול בין היעדר הרווח הפוטנציאלי להפסד הממשי הוא קיצוני וברור לכל, אבל הפציעה מעלה כמה תהיות נוספות, לא כולן מאותה משפחה. להבדיל מענפים אחרים, שפחות מועדים לפציעות, בפוטבול קשה רעיונית להתייחס לפציעה כלשהי, ולא משנה הנסיבות או התזמון שלה, כ"טרגדיה". הרי המשמעות של טרגדיה היא לא רק השורה התחתונה והאסונית, אלא גם היסוד המפתיע והבלתי צפוי, ובפוטבול אף פציעה היא לעולם אינה צפויה. הן מהוות חלק יותר מדי אינטגרלי מהמשחק מכדי שיתפסו כטרגדיה. ובכלל, כל אימון שגרתי עלול להפוך לשדה קטל בכל רגע, ומאלו יש הרי הרבה יותר מאשר משחקי הכנה. האם פציעה מסיימת עונה באימון סטנדרטי, אחד מני רבים, היא מתסכלת יותר או פחות? המציאות העגומה ב-NFL היא שכל שחקן מסתובב עם פצצה מתקתקת על הגב, ומהעולם כמעט מתבקש לצאת מנקודת הנחה שדינה להתפוצץ לפני שהאיש אליו היא מחוברת יגיע לסוף.


ואולי גם זה בסופו של דבר תלוי לאיזה גוף מחוברת הרצועה הצולבת שנקרעה. האריס, שנבחר בסיבוב החמישי של דראפט 2020 ואמור היה להפוך לסנטר הפותח רק העונה, הוא חייל אלמוני בשוחות. הוא בעל חשיבות ומשמעות, אבל כזאת שבאופן יחסי ניתנת להחלפה בקלות. וגם אם אינה ניתנת להחלפה בקלות, קליבלנד אינה מושקעת בו יותר מדי - כלכלית, רגשית או מקצועית. מעבר לתוכניות שהשתבשו במועד מאוחר יחסית, אין כאן נזק ממשי. לא כך הדבר במקרה של זאק ווילסון, הקוורטרבק של ניו יורק ג'טס שאלמלא היה מורמוני היה צריך להגיד הגומל בבית הכנסת. במשחק האימון הראשון של הג'טס, מול פילדלפיה, הקוורטרבק ברח מהכיס לימין אך במקום לצאת החוצה כשהבחין בנקובי דין מתקרב לעברו, הוא בחר להאריך את המהלך ולבצע שינוי כיוון שהקריס אותו לדשא. ברגע הראשון כל התרחישים הכי נוראיים חלפו בראש. קרע ברצועה הצולבת? עונה שהסתיימה עוד לפני שהחלה? ג'ו פלאקו מתחת לסנטר? להבדיל מהאריס, שהוא לכל היותר אחת מהציפורניים של קליבלנד, ווילסון הוא הפנים של הג'טס. הוא לפחות אמור להיות. אחרי עונת רוקי לא פשוטה, ובסופה של פגרה שבה פרץ כל גבול צהוב אפשרי עם סיפור האקסית, החבר הטוב והאמא של החבר הטוב, השנה הקרובה אמורה להיות מסקרנת במיוחד. לאבד את השחקן הכי חשוב על הגבעה הכי לא חשובה – זה גם טראגי, וגם מאוד "ג'טסי", חייבים להודות. אם יש קבוצה שאפשר להעלות על הדעת שתאבד את הקוורטרבק שלה במשחק הראשון, אחרי שהתעקש להאריך את המהלך האחרון שראוי שיאריכו אותו, הרי זה הג'טס. דבר לא מסתדר להם, ובמיוחד עם בחירות הדראפט הגבוהות שלהם – ראה מקיי בקטון, התאקל ההתקפי שהעונה הקרובה היא מבחן שכבר לא ייצא לו לגשת אליו, אחרי שנפצע באימון והלך קאפוט.


למחרת הפציעה, ואחרי שבסן פרנסיסקו כבר הנחו את אנשי האפסנאות לקפל את גארופולו לארבע ולהכניס למזוודה, הגיעו תוצאות ה-MRI. ווילסון, כך נאמר, אמנם נמצא בספק למשחק הפתיחה של העונה, אך לא מדובר בקרע לרצועה הצולבת, לכל היותר נזק למיניסקוס. במובנים מסוימים, זה אפילו טוב יותר מאשר לא להיפצע כלל. מבחינה פיזיולוגית, דבר כבר לא יכול לקרות לווילסון. הוא במלחמות ההכנה כבר לא יצטרך להילחם. מהבחינה המוראלית, המעמדית, עצם החשש הגדול לשלמותו של ווילסון מעניק לו משמעות וחשיבות מעשית שהוא עצמו עוד לא הספיק להרוויח על המגרש. מאחורי הפטאליות המשתמעת מפציעה מסיימת עונה מסתתרת הערכה שווילסון יכול להרוויח בינתיים רק על דרך הדאגה. ההנחה שמדובר בהתפתחות אסונית אם ייפצע ומייק ווייט, פלאקו או גארופולו יחליפו אותו, היא מחמאה ספקולטיבית שווילסון עדיין לא הצליח לבסס מעל ומעבר לכל ספק כעובדה.


מפתה להאשים את ווילסון בראוותנות, שלא לומר טיפשות, שהובילה אותו להתגרות בגורל במקום לברוח החוצה. זה לא הוגן מכמה סיבות. הראשונה היא שמעבר לכך שנכון קונספטואלית שקוורטרבק ידע לבכר את בריאותו ארוכת הטווח על פני עוד יארד או שניים, התעוזה היא שריר שאתה רוצה שהשחקנים שלך יאמצו ולא יזניחו. ווילסון לא יכול להתכונן באמת לעונה מתוך נקודת הנחה שיש דברים שהוא לא אמור לעשות. כמו שאין חצי הריון, אין גם דרך לשחק את המשחק הזה ב-50% עצימות. מבחינה נוספת, הפציעה של ווילסון לא נבעה ממגע. נכון ששינוי הכיוון הספציפי הזה היה נמנע אם היה יוצא החוצה ולא מתעקש להישאר בתחומי המגרש, אבל מה הצפייה מווילסון? שלעולם לא ישנה כיוון, שאם גופו נוטה לימין שלעולם ימשיך בכיוון הזה? כל ביקורת כלפי ווילסון יוצאת מנקודת הנחה ששחקן תמיד אחראי לגורלו, שהוא תמיד יכול היה לעשות משהו אחר, שהמשחק הזה מורכב מאלפי צמתים שבכולם ישנה אפשרות בחירה לאן לפנות, ויותר מכך – אמורים לדעת מראש מה הפנייה הנכונה. לדעתי, הביקורת על ווילסון נובעת מסיבות שאין לו קשר אליהן – כי הוא חשוב, אבל גם כי הוא משחק בג'טס על התדמית הידועה והברורה שלהם. זה לא היה נאמר על מהומס. יהיה מי שיגיד שמהומס לא היה נוהג כווילסון. מעבר לכך שזו הנחה שאי אפשר להפריך מאותה סיבה שאי אפשר לבסס אותה, היא בעצם אומרת שמהומס לעולם לא היה מנסה להשיג עוד יארד או שניים היכן שאפשר גם לוותר. רק אל תאמרו זאת בפניו, הוא עלול להיעלב.

693 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול