חיפוש
  • Nir Tsadok

פרידה מעצמנו ומטום בריידי

עודכן: 23 בפבר׳


טום בריידי פרש פעמיים, כרומן פוטבול עב כרס שאין ברירה אלא לחלק לשני חלקים, אחרת יכשלו ידיו של הקורא מלהתמודד עם צבר הדפים. ואולי זו פשוט הודעה שצריך למסור בהמשכים, לוודא עם האוהדים מבעוד מועד שהם יושבים, שיש לידם כוס מים וחבילת ממחטות לפני ששומטים את הקרקע מתחת לרגליהם. את עצם הרעיון על פרישתו של בריידי היה צריך קודם כל לשתול במוחם של האוהדים, לתת להם להתבשל עם זה, ורק אז, אחרי שלושה ימים של הצטופפות סביב מדורת השבט וקטעי השיא ביו-טיוב, להנחית עליהם את הפטיש ולהפוך את זה לרשמי.


בריידי פרש לראשונה בשבת, בצורת דיווח של אדם שפטר ב-ESPN, כמקובל בז'אנר. שפטר הוא לוח מודעות האבל של ה-NFL. כששחקנים מתים, זאת אומרת פורשים, הוא מבשר על כך לעולם. אבל מחוות הכבוד ודרכי העברת המידע הראויים לבני אדם רגילים מסוג בן רות'ליסברגר, שבריידי ברוב חסדו הסכים להעניק לו כמה דקות תחת השמש לפני שהודיע גם הוא על פרישתו, לא יספיקו לבריידי, שבשאיפה לשלוט על הסיטואציה האחרונה בהחלט בקריירה שלו, ההאדל הסופי, סירב להתיישר לפי מנהגי האבלות של המקום. לא, אמר, הוא יעשה זאת בדרך שלו. הוא, הקוורטרבק הנייח האחרון, שפעל תמיד בתוך המעטפת החמימה של הפוקט כמאובן מתקופת היורה של המשחק, ברח מהבליץ שהוא הדיווח של שפטר ויצא למהלך גדול אחרון, מפגין מוביליות שמאפיינת בדרך כלל קוורטברקים צעירים ממנו. בסביבתו הקרובה של בריידי מיהרו להתכחש לוודאות שבפרסומים וסיפרו שהוא עדיין מתלבט בדבר האפשרות לשחק גם בעונה הבאה. בריידי לא באמת התלבט, כפי שאמנם התברר כעבור 72 שעות עת שמענו על הפרישה מפי החמור, אבל אפשר להבין את ההתעקשות לדווח על כך בתנאיו שלו.


הרי מהי מורשתו העיקרית, מה מייחד את מספר 12 אפילו יותר מהיהלומים המנצנצים על הטבעות המרובות שלאצבעותיו? המאבק האישי, האינדיווידואלי להחריד, כנגד כל מה שנחשב לחוכמה הידועה ולהרגלים המקובלים. בשום שלב בקריירה שלו, בריידי לא עשה את מה שהוא "אמור" היה לעשות. הוא לא עשה את מה שאמור לעשות קוורטרבק שפוף ורופס שנבחר במקום ה-199 בדראפט כשלקח שלוש אליפויות בארבע שנים; הוא לא אמור היה לזכות בשלוש נוספות *אחרי* שסופסל במשחק ההוא בקנזס סיטי ובעיתוני בוסטון כבר החלו לפשוט את עורו; הוא לא אמור היה לזכות באליפות *אחרי* שהתנתק מכל הכבלים של ניו אינגלנד והצטרף לטמפה ביי; הוא לא אמור היה לשחק עד גיל 44; הוא לא אמור היה להיות כל כך טוב בגיל 44; ובמובן מסוים, בהינתן כל אלו, בריידי גם לא אמור היה לפרוש. פרישה, ההכרה במגבלות, היא מעשה אנושי של מי שהמציאות לא הותירה להם ברירה אלא להודות באפסיותם המסוימת, רגע מעורר ענווה שבו ספורטאי שפעם היה כל יכול מגלה שהוא כבר לא יכול. כמעט כולם חווים משהו שאי אפשר להתגבר עליו ונגזר עליהם להרכין ראש בפניו – פציעה, דעיכה טבעית, מה שזה לא יהיה. בכך גדולתו של בריידי – הוא האריך לחיות מעל ומעבר לתאריך התפוגה המקובל לספורטאים, ולמרות שהאריך, נותר מספיק רלוונטי כך שהחלטתו להפסיק תתקבל בהפתעה. הוא תמיד אמר שישחק עד שלא יוכל עוד, ובשום מקום לא נרמז על חוסר מסוגלות מצדו. בריידי, האיש שעמד בהבטחות שהוא אפילו לא הבטיח, סיים את הקריירה שלו בכך שלא עומד בהבטחה אחת לפחות – הוא הפסיק לפני שהיה מוכרח. אם למדנו דבר אחד מהעונה החולפת, שאולי לא היתה מושלמת אבל האדירה אותו כמי ששמר את הראש של טמפה ביי מוכת הפציעות מעל המים והוביל אותה למקום השני ב-NFC, הוא שבריידי בהחלט מסוגל. מבוגר מכפי שהיו פייטון מאנינג ודרו בריס כשאלו עזבו את המגרש בקומה שפופה, בריידי עוזב אותו זקוף. הוא עוזב לפני שהוא היה חייב. המתחרה האובססיבי, זה שאינו יודע שובע, שעבורו הטבעת היחידה שחשובה היא זאת שעדיין לא השיג, החליט שמספיק לו. אם כך, זו כנראה ההפתעה האחרונה בקריירה שכולה הפתעה אחת גדולה.


הפרישה של בריידי מותירה אותנו, אוהבי המשחק, יתומים. יש לנו ועוד יהיו לנו תחליפים סינתטיים שיבטיחו שלא נשאר רעבים. כשנשוב ונפתח את הטלוויזיה בערבי ראשון, נבוא על מבוקשנו. בריידי לא לוקח איתו לעולם של אחרי הפרישה איזה סוד נסתר, מיומנות שתכחד עם לכתו. מה שהולך לאיבוד הוא לא מסוגלות פוטבול שהוא היחיד ששולט בה. במובנים רבים, בריידי עוזב את פלנטת ה-NFL כשהיא מלאה בירחים מרהיבים. זה הזמן הכי גרוע לעזוב את הליגה, שכן ייתכן ואף אחד לא ישים לב שנעלמת. מבחינת איכות, אנחנו נמצאים היום אולי בנקודה הכי מלאה של המשחק אי פעם. שחקנים עושים היום דברים שאי אפשר היה אפילו להעלות על הדעת כשבריידי נבחר בדראפט. גם בלעדיו כדורים ימסרו ויתפסו, אליפויות יושגו ויאבדו, גיבורים יוכתרו וינושלו. יהיה סופרבול 57 וגם סופרבול 77. לא אלמן ה-NFL. גם מהבחינה הבין דורית, לא איבדנו את כל אבותינו. זו ליגה לצעירים, כפי שמוכיחים פטריק מהומס, ג'וש אלן וג'ו בורו, אבל ארון רוג'רס עדיין כאן לרווחתם של מי שמעדיפים את הפוטבול שלהם בגוון יותר קלאסי, פחות אקרובטי. אבל גם אם הכישרון הבלתי נתפש של מהומס ודומיו מבטיח לנו שהמשחק והכדור בידיים טובות, משהו לעד יהיה חסר. לרוב, כאשר שחקן פורש הוא לוקח איתו רק את עצמו. רות'ליסברגר היה ואיננו, כך גם מאנינג, בריס ואחרים. זו פשוט מסה שנעלמת. נעליהם, גדולות ככל שיהיו, ניתנות למילוי על ידי כפות הרגליים של בני אדם אחרים. הם היו טובים, מעולים, אבל בגבולות התפקיד. בפרישתו של בריידי הליגה מאבדת לא רק יחידת אנרגיה בצורה של בן אדם, אלא משהו גדול בהרבה – את קו העלילה הכי ודאי שלה, הסיפור הכי עתיק שלה, האיש שעשה את הדבר הכי מופלא בליגה שמלאה באנשים שעושים דברים מופלאים, האיש שנשאר בחיים בליגה שבה אנשים מתים צעירים. בריידי רחוק מלהיות קונצנזוס ומי שירצה לראות בו את הנבל המושלם יימצא בו מספיק פגמים, אבל גם שונאיו הגדולים ביותר יכירו בייחודו ובתרומתו לאהבתם את המשחק. עם פרישתו של בריידי זה הזמן לומר שאוהביו ושונאיו חד הם – בשני המקרים הם נמשכו אליו, ונשענו עליו, כציר שסביבו נעה העלילה של המשחק. יותר מכל ספורטאי אחר, בריידי היה נוכח בענף שלו. גם חובבי פוטבול שכבר נחשבים לוותיקים, שבאמתחתם למעלה משני עשורים של צפייה, לא מכירים את המשחק בלעדיו. אף ספורטאי לא נוכח למעלה משני עשורים בלב הספורט. מייקל ג'ורדן העניק פחות לאוהבי הכדורסל, כריסטיאנו רונאלדו ולאו מסי עשו פחות למען מי שאוהב כדורגל.


השנתיים האחרונות, שעמדו גם במוקד הודעת הפרידה של בריידי ממנה נעדר כל אזכור לניו אינגלנד, לא היו משמעותיות למורשתו כמו העשרים שקדמו להן, אבל הן כן הוסיפו עוד משהו קטן לקריירה שממילא לא היה חסר לה דבר. אם בריידי היה פורש במדי ניו אינגלנד אף אחד לא היה יכול לומר שחסר לו משהו, אבל בטמפה ביי הוא השלים את השלם. בכך שפרש אחרי שנתיים בסביבה אחרת, הרחק מביל בליצ'יק והמעטפת המנצחת של ניו אינגלנד, עם טבעת אליפות שביעית ועונה נוספת שבה הוליך את הליגה ביארדים, טאצ'דאונים ומסירות מושלמות, בריידי הוסיף לעצמו משהו שבכלל לא ידענו שיכול להתקיים. הוא ברא קטגוריה חדשה לחלוטין בסיום של קריירות ספורטיביות, שעד עכשיו התחלקו לשני חלקים עיקריים: אלו שפורשים בשיא, ואלו שפורשים אחרי השיא. והנה לראשונה, באדיבותו של בריידי, ראינו בן אדם שלא מסיים בשיא או אחריו, אלא מתחיל אחריו. המחשבה שאפשר להתחיל מהתחלה בגיל 42, הרבה אחרי שכבר אמורים לסיים, היתה נועזת. המחשבה שאפשר לזכות באליפות בקבוצה כמו טמפה ביי בגיל 43 היתה בלתי מתקבלת על הדעת. המוכנות להמשיך אחרי מה שיכול היה להיות הסוף הכי הוליוודי – כל כך אופיינית.


מפתה לחשוב שבריידי טעה כשהחליט להמשיך לעונה נוספת אחרי האליפות, שכן מה יכול יותר הולם עבור הווינר האולטימטיבי מאשר להתהדר בכך שניצח במשחקו האחרון. זו עוד אחת מהגדולות של בריידי, שמעולם לא התפתה לאידיליה שהציעו תזמונים אלוהיים. היו לו, ברוך השם, מספיק הזדמנויות ליפול בקסמם, אבל הוא התכחש. עבורו המטרה לא היתה שהסוף יהיה טוב, אלא שפשוט לא יהיה סוף. למזלו, סירובו להתיישר לפי תכתיבים רומנטיים רק הוסיף לו עוד ועוד הישגים. הוא יכול היה לפרוש אחרי הטבעת הרביעית, בגיל 37, מתוך ההנחה שיותר מכך לא יהיה, אבל בכך הוא רק היה מפספס את השתיים הבאות עם ניו אינגלנד; הוא יכול היה לפרוש אחרי השישית, בגיל 41, אבל בכך הוא היה מפספס את השביעית. זה הלקח הכי גדול מהקריירה של בריידי, המורשת העיקרית שלו – גם אחרי מה שנדמה לשיא, יכול תמיד להסתתר עוד שיא, עוד רגע שאפשר לחוות, עוד הישג לקטוף, עוד ניצחון לנצח. העונה האחרונה אולי לא הסתיימה באליפות, אבל היא כן יועדה לרווח אלטרנטיבי למורשתו של בריידי, ובמובנים רבים היא שווה לא פחות מטבעת שמינית – היא, ובאופן כללי השנתיים בטמפה, הוסיפו נופך של "אני לבד מול העולם" לשחקן ששיתוף הפעולה המוצלח עם ביל בליצ'יק גם גרם למכחישי גדולתו למזער את חלקו בהישגים, לטעון שהוא בסך הכל הפוסטר לסיפור קבוצתי שאפשר היה לספר גם בלעדיו. ייתכן ויש ספורטאים מושלמים, אבל אין בני אדם כאלה. בריידי לא הזכיר ולו במלה את ניו אינגלנד בהודעת הפרישה הארוכה שלו. הוא פשוט לא יכול היה לעמוד בפיתוי להכניס קטנה לקבוצתו לשעבר ברגע האחרון. מי יודע, ייתכן והדף את הפרסום של שפטר רק כי לא הספיק עדיין לנסח הודעה שתהיה בו זמנית מספיק ארוכה ומספיק מתעלמת מהפטריוטס. אל נקמות בריידי. אם ניתנה לבריידי הבחירה במה הוא רוצה להיות טוב יותר, בספורט או באנושיות, טוב שבחר באפשרות הראשונה.


"הגדול בכל הזמנים" היא מחוות הכבוד האולטימטיבית, אבל מכל הספורטאים ומכל ענפי הספורט, היא נכונה לשמה רק במקרה של בריידי. הוא באמת הגדול בכל הזמנים בתחומו – הזמנים שהיו, הזמנים שישנם אבל גם הזמנים שעוד יהיו. במקרה של בריידי אפשר בשקט להישבע גם בשם העתיד, ולא רק בשם העבר. אפשר להעלות על הדעת שיבוא מישהו ויתעלה על הישגיו של מייקל ג'ורדן, לדוגמה, שכן יוצאי דופן ככל שיהיו הם התקיימו בתוך הקונבנציה של המשחק. הוא לא הרחיב את הגבולות של הכדורסל, אלא התקיים בתוכם כפי שאף אחד לא התקיים לפניו. איש לא ישחק פוטבול בהצטיינות שכזאת, למשך פרק זמן ארוך כל כך, כמו בריידי. לאיש לא יהיה אורך הרוח והמחויבות הטוטאלית הדרושים כדי לתחזק קריירה כל כך ארוכה כך שיתאפשר לו להופיע בעשרה סופרבולים ולנצח בשבעה מהם. אף אחד לא יהיה אמיץ מספיק כדי לפרק שותפות מנצחת ולצאת לחקור טריטוריה חדשה בגיל 42 כשהגדולה כבר מובטחת ויש כביכול רק מה להפסיד. במובנים מסוימים, האופן שבו בריידי סותם לעד את התקן של הגדול מכולם היא מדכאת. שנחייה עד 120 –לא נראה מישהו דומה לו. לפחות במובן הקטן הזה של חיינו, הם הגיעו לסופם, הטוב ביותר מאחורינו. ואולי זה דווקא מעודד ומנחם. מכל הזמנים, חיינו בזמן הנכון. יש לפעמים ואנשים רוצים להמליך על עצמם מלך, וגם שיישאר שם. יש מין דחף שאינו יודע שובע שיגיע הרגע ומישהו ידיח את ג'ורדן מפסגת הענף, לחזות בתזוזה נדירה בעולמם של הטיטאנים. במקרה של בריידי, אפשר פשוט להסתפק בחרדת הקודש, בקבלתו המוחלטת כאחד ויחיד, ובהישארותו שם. שיישאר ככה, זו הדרך היחידה להמשיך את הסיפור שאינו נגמר גם אחרי שהוא נגמר.

1,758 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול