הודעת מנהלה: לידה הולכת וקרבה עשויה להוביל להתעלמות מהמחזור הבא. אם מישהי תיגרר להארכה, אז נחזור לכאן כרגיל ביום שלישי הבא. פרק הפודקאסט הקבוע, אם ירצה טביב, יעלה כרגיל ברביעי בבוקר
רבע ראשון: דאלאס (4:11) – פילדלפיה (2:13) 34:40
פילדלפיה עדיין זקוקה לניצחון אחד כדי להבטיח את המקום הראשון ב-NFC ואת יתרון הביתיות עד לסופרבול, ולפיכך קשה לטעון שלמשחק מול דאלאס לא היתה כל חשיבות מבחינתה. הרי אם תפסיד בביתה לניו אורלינס ולניו יורק ג'איינטס, ואילו דאלאס תנצח את טנסי ו-וושינגטון, יחזרו לשבוע ה-16 ויסמנו שם את תחילת המפולת שדרדרה את פילדלפיה עד למקום החמישי בחטיבה.
היות וזה לא יקרה בשום פנים ואופן, וראשות ה-NFC תהיה של פילדלפיה (חכו ותראו), אפשר לומר בקול רם שלמשחק מול דאלאס לא היתה משמעות ישירה, רק אחת עקיפה. מה שעמד על הפרק הוא לא ראשות בית המזרח של ה-NFC, אלא משהו פחות מוחשי, חמקמק ותלוי הגדרה עצמית – לגיטימציה. אולי לא מבחינת פילדלפיה, אבל בהחלט עבור דאלאס. לפילדלפיה לא היה הרבה להרוויח בדאלאס, ועוד פחות מכך להפסיד. הריחוק שלה מהסיטואציה הועצם אפילו יותר עם פציעתו של ג'יילן הרטס, אשר ניתבה את גרדנר מינשו אל מתחת לסנטר. ללא הקוורטרבק הבכיר שלה, חסה המשחק כולו תחת עננה של נסיבות מקלות ואפילו חוסר רלוונטיות, שכן פילדלפיה לא העמידה את עצמה למבחן בדאלאס, אלא רק גרסה אלטרנטיבית ולא מחייבת שלה. הרטס, שנפצע בכתפו בניצחון על שיקגו וספק אם ישוב עד לפלייאוף, הוא יותר מקוורטרבק פותח – הוא קונספט שלם, איום כפול ומקור הכוח של התקפה שיכולה להרוג אותך בכל הדרכים. מינשו, להבדיל, הוא מהקוורטרבקים המחליפים הטובים בליגה ובעל נפש חופשיה שמוסיפה לדמותו ערך שחורג מזה המקצועי, אבל הוא שונה מהרטס בבחינה שהוא יותר מוסר קלאסי. הוא חסר את אלמנט הריצה שהופך את הרטס לכל כך בלתי צפוי ולכן כל כך קטלני. מהבחינה הזאת, פילדלפיה הגיעה למשחק מול דאלאס עם יד אחת קשורה מאחורי הגב – יותר נכון, רגל אחת – וכשהיא לא מציבה על הפרק את המוניטין שלה, האמת שלה או כל דבר אחר בעל משמעות. ניצחון בביתה של דאלאס, בגרסה החלקית הזאת, יכול היה להאדיר אותה אפילו יותר, אבל אפשר להסתדר גם בלעדיו.
כשם שפילדלפיה ממוסמרת למקום הראשון ב-NFC, כך דאלאס נעולה בחמישי. כמו פילדלפיה גם מבחינתה לניצחון לא יהיה ערך טבלאי יוצא דופן, אבל או-הו, כמה היתה זקוקה לו מכל בחינה אחרת. השבועיים האחרונים סדקו כהוגן את תחושת המסוגלות וכוח ההרתעה של מי שבשלבים מוקדמים יותר נחגגה כאחת הקבוצות הטובות בליגה. זה התחיל בניצחון הדחוק, דחוק מדי, על יוסטון, והמשיך בהפסד לג'קסונביל שהטיל דופי בכמה ממוקדי הכוח הרציניים של דאלאס – מההגנה ועד לדאק פרסקוט, שאיבד שני כדורים (הגם שהאחרון והקריטי שבהם, לא באשמתו). היא היתה זקוקה לפילדלפיה, על הפסדה הבודד, כדי להשיב לעצמה משהו שהוא מעבר למספרים ומיקומים. יותר משחשוב היה לבדוק למה מסוגל פרסקוט מול אחת מהגנות המסירה הטובות בליגה, יותר משחשוב היה לראות כיצד ההגנה מתמודדת עם הנשקים של פילדלפיה, היה חשוב פשוט לנצח – להשיג משהו שאף אחד פרט לוושינגטון לא השיג לפניה. ניצחון על פילדלפיה, הגם שלא יספיק כדי לעקוף אותה בבית, יהפוך את המקום החמישי לנוח יותר לעיכול וייצבע את העונה של דאלאס כולה בצבעים אחרים. יותר משהיה לה מה להרוויח, היה לה מה להפסיד. כל הנסיבות המקלות של פילדלפיה היו מתורגמות לנסיבות מחמירות מבחינתה של דאלאס במקרה של הפסד.
ההפסד של דאלאס לג'קסונביל הוציא את העוקץ התחרותי מהמשחק הזה, וגזל ממנו את המשמעות יוצאת הדופן שיכולה היתה להיות לו. מעטים המקרים בהם משחק בודד יכול להשפיע על פלייאוף שלם כפי שיכול היה להשפיע המשחק הזה, אם רק דאלאס היתה מנצחת בג'קסונביל. האיום שלה על פילדלפיה היה הופך מוחשי בהרבה. תחשבו על הסכנה שבהמרת מסלול נוח של שני משחקי בית עד לסופרבול בשלושה משחקי חוץ בתסריט ריאלי. חשיבות קריטית שכזאת לו היתה למשחק בין דאלאס לפילדלפיה היתה הופכת כל פעולה להרת גורל וממסמרת את הצופה למסך. זה פוטבול בגרסתו האופטימלית כסוגה דרמטית, אבל יש במשמעות כה גדולה גם כוח מסרס, שמנכיח את הפחד שבתורו מעוות את האופן שבו הקבוצות ניגשות למשחק. משנה זהירות מחליף את מה שיכול להיות גם אומץ גדול, ואחריות משתקת את החופש להעז. הנסיבות הספציפיות של המשחק הזה, ללא הרטס או אפשרות ריאלית למהפך בטבלה, סייע לנו לקבל את פילדלפיה ודאלאס בגרסה אגרסיבית במיוחד, שהביאה כמעט לשיא את הפוטנציאל האסתטי של שתיהן.
במשחק הזה ניצחה רק קבוצה אחת, אבל היעדר המשמעות הטבלאית המקובלת מאפשר לנו לזהות מה כל אחת מהן הרוויחה במנותק מהתוצאה הסופית. כל הדמויות המרכזיות, אולי להוציא הסקנדרי של פילדלפיה שיוקרתו נפגעה על ידי סידי לאמב, יצאו מהמשחק הזה טוב מכפי שנכנסו אליו. אם פרסקוט חזק מג'קסונביל עם כמה סימני שאלה, ההופעה שלו מול פילדלפיה החליפה אותן בסימני קריאה. הוא התחיל את המשחק עם פיק סיקס נוראי, אבל המשיך ל-16 השלמות רצופות בדרך לערב של 347 יארדים, שלושה טאצ'דאונים ומסירה מרהיבה אחת במצב של דאון שלישי ו-30 יארדים. פרסקוט הגביר את רמת הקושי וחובת ההוכחה עם הטעות בפתיחה רק על מנת שעמידתו בה תהפוך למרשימה אפילו יותר; אם תהינו לגבי יכולתה של התקפת פילדלפיה להתקיים ללא האיום הכפול של הרטס, קיבלנו גלריה של תפיסות מאיי.ג'יי בראון ודוונטה סמית. גם כשההגנה מנגד לא נדרשה לנחש שוב ושוב מה יעשה הרטס, ולמרות היד הפחות מדויקת של מינשו, בראון וסמית' חצו את רף מאה היארדים כל אחד; קו ההתקפה של פילדלפיה וקו ההגנה של דאלאס חלקו ביניהם דומיננטיות, כשכל אחד בתורו יכול לזקוף לזכותו איזושהי הצלחה – פילדלפיה בהגנה על מינשו לאורך כמעט ארבעה רבעים, ודאלאס בהפעלת הלחץ עליו ברגעים המכריעים; ההגנה של דאלאס, שמול ג'קסונביל הרשתה למעלה מ-500 יארדים, כפתה הפעם ארבעה איבודים (שניים מהם ברציפות ברגעי ההכרעה) וייצרה עצירה בדרייב האחרון בהחלט.
היא לא שיתקה את פילדלפיה כפי שעשתה למינסוטה (שלוש נקודות), דטרויט (שש), הראמס ו-וושינגטון (10) היות וזה כנראה בלתי אפשרי מול יריבה כה איכותית, אבל היא כן עשתה את מה שאפשר לעשות - לייצר איבודים מעכבי ומשני מומנטום שלמעשה מחלו לפרסקוט על הטעות המוקדמת ואפשרו למייק מקארת'י להפוך שמרן יותר ויותר ככל שהמשחק התקדם. דאלאס ניגשה למשחק הזה בהלך רוח התאבדותי, כמי שיש לה שתי אפשרויות – לנצח, או לנצח. היא היתה עושה הכל לשם כך, אם לא תהיה לה ברירה. בסיוע ההגנה, הגורם המאזן, התאפשר למקארת'י, מאמן שחי לא פעם על הקו הדק שבין אומץ לטירוף, לבחור במתינות ולגלות שזה שווה לו. דאלאס לא היתה צריכה לחיות על הקצה, וכתוצאה מכך גם להסתכן בנפילה, כדי להרגיש שהיא יכולה לנצח. מהתקפה שנשארת על המגרש במצב של דאון רביעי ושמונה יארדים ברבע הראשון, הפכה לאחת שמנסה לנצח את המשחק עם שלושה שערי שדה מסף האנדזון של פילדלפיה. מקארת'י לא צריך היה להשתולל. מישהו דאג לו, מישהו הרגיע אותו. ההגנה של דאלאס הנגישה עבור ההתקפה שלה משחק קשה, אולי הכי קשה שהיה לה מזה שבועות (לא בגלל ההגנה שמנגד, אלא בגלל ההתקפה שמנגד). היא אפשרה לה להתחיל שלושה דרייבים בחצי המגרש של היריבה ונוסף מקו ה-40 שלה. קרב במשקל כבד, מול התקפה טובה יותר, הפך קל יותר בזכות עמדות מוצא אידיאליות שתורגמו ל-20 מ-40 הנקודות של דאלאס. ועכשיו כל הפרויקט המטורלל של הקאובויס, שצלו של שון פייטון מרחף מעל לראשו וסופו נמצא תמיד מעבר לפינה, יכול לעצור, לנשום אוויר, להרגיש בעל ערך וליהנות מהרגע. עד ההפסד הבא, כמובן.
רבע שני: קרוליינה (9:6) - דטרויט (8:7) 23:37
הבית הדרומי של ה-NFC הוא אקס טריטוריה של פוטבול, יקום הפוך שהבכורה בו נקבעת על דרך השלילה – לא מי יותר טוב אלא מי פחות גרוע, לא מי מנצחת יותר מיריבותיה אלא יריבותיה של מי מפסידות יותר. הטאצ'דאון המנצח של טום בריידי בשניות הסיום מול הראמס מנע מאיתנו סיטואציה ייחודית בדברי הימים של הליגה, כשלכל ארבע הקבוצות בבית מאזן 9:5. בכל מקום אחר, אפילו במקבילה הדרומית של ה-AFC, זה מאזן שמהדהד כישלון. בבית הדרומי של ה-NFC, גם ארבעה משחקים מתחת ל-500 פירושם רלוונטיות.
החידלון של כל הקבוצות בנפרד ושל כולן ביחד קבע למאבק על הבית קצב ואופי ייחודיים. לא רק שאין צורך בהתעלות כדי להצליח, אלא שאפילו על הפסדים לא נענשים. הנה, טמפה ביי, לדוגמה – מה שלא תנסה, אפילו תעמוד על הראש, לא תצליח לרדת מהמקום הראשון. גם כשהיא מסיימת מחצית ראשונה בפיגור 28:0 מול סן פרנסיסקו, גם כשהיא מאבדת את הכדור בחמישה דרייבים רצופים מול סינסינטי; וקרוליינה, מה איתה? היא התרסקה על הפרצוף עם בייקר מייפילד, פיטרה את המאמן מאט רול והניפה דגל לבן כששחררה את כריסטיאן מקאפרי לסן פרנסיסקו, אבל דגל לבן הוא דגל לבן רק אם בקרבת מקום יש אויב שנכון לנצל את כניעתך. במים השקטים שבהם שטה קרוליינה, כניעה היא לא אפשרות. לא, אומרות לה אטלנטה, ניו אורלינס וטמפה ביי, לא ניתן לך את המוצא הקל, לא נאפשר לך פשוט להפסיד עוד ועוד ולהתחיל לחשוב על העונה הבאה – אנחנו נפסיד גם כן, וכמה שצריך, כדי שלא תלכי לשום מקום. בכך שהן מרבות להפסיד, מנמיכות בצוותא עוד ועוד את סטנדרט המצוינות שמקובל לחשוב שדרוש כדי להתחרות על מקום בפלייאוף, קבוצות הבית הדרומי של ה-NFC דואגות לפחות להישאר ביחד. את הסיוט של 2022 הן מעבירות בצוותא, מתנחמות בשותפות הגורל.
כל עוד קרוליינה מקפידה להפסיד על כל הפסד של ניו אורלינס, כל עוד אטלנטה עונה בכישלון על כל כישלון של טמפה ביי, ההפסד מאבד ממשמעותו הטראגית, לבטח הטבלאית. ארבע קבוצות ה-NFC דרום מצאו דרך מהפכנית למרק את חולשתן. בכך שכולן חלשות באותה מידה, מאבדת החולשה ממשמעותה והופכת כמעט להצלחה. המאמץ המשותף של כולן הוביל לכך שכולן עדיין רלוונטיות במאבק על ראשות הבית כשאנחנו בסוף חודש דצמבר. זה לא היה מתאפשר אם אפילו אחת מהן היתה שוברת שביתה ומתחילה לנצח. כל אחת מהן טובעת וצפה בו זמנית. שלושה מחזורים לסיום העונה הסדירה, כל אחת בנפרד היתה אחראית לגורלה. קרוליינה, שבשבילה המעבר לסם דרנולד הוא בגדר שיפור, היא אולי הקבוצה הכי לא אחראית שאי פעם היתה אחראית לגורלה. היא צריכה שימנו עבורה אפוטרופוס מטעם הליגה שיבטיח את שלומה, והיא תלויה בעצמה.
אם אחת מהן כבר מנצחת זה קורה לרוב בטעות, בלי להתכוון כמעט ובאופן כעור במיוחד, כמו מתנצלת בפני חברותיה לשביתת הפוטבול שהדבר בכלל קרה. זו הסיבה לכך שמה שעשתה קרוליינה בצהרי יום ראשון היה לא פחות מאשר בגידה. לא רק שביצעה את החטא החמור ביותר ב-NFC דרום, היא גם עשתה זאת בחדווה, באופן משכנע, ומוול אחת הקבוצות החמות בליגה – דטרויט, שניצחה בשישה משבעת משחקיה הקודמים ועלתה על המסלול הבטוח אל המקום השביעי בחטיבה. קרוליינה הזיזה את המחוגים של דטרויט לאחור והחזירה אותה להיות הפיאסקו ההגנתי שהיתה בתחילת הדרך. לאחרונה היא השתפרה דרמטית בלי הכדור, ראה האופן שבו עצרה לחלוטין את התקפת הריצה של מינסוטה או תקעה מקל בגלגלים של ג'קסונביל וטבור לורנס.
הרנסנס ההגנתי של הליונס נשען על יכולתם לעצור את משחק הריצה, כשבשלושת הניצחונות האחרונים הם לא הרשו ליריבה לחצות את רף מאה היארדים. אם יש בליגה קבוצה שאפשר היה להעריך שדטרויט תאריך מולה את רצף הנטרול הקרקעי, הרי זו קרוליינה. בשבוע שעבר היא רצה ל-21 יארדים בלבד בהפסד לפיטסבורג. מול דטרויט היא ריבעה את הכמות כבר בדרייב הראשון עם 83 יארדים. במחצית הראשונה היו לה ארבע גיחות שונות ל-30 יארדים ויותר, ושתיים נוספות ל-21 בדרך למחצית ראשונה עם 240 יארדים על הקרקע - מספרים של שנות ה-20 של המאה הקודמת, טרם שכלול משחק המסירה. קו ההתקפה של קרוליינה פתח נתיבים בעדם אפשר היה להעביר גם משאיות כבדות, לא רק רצים חמקמקים כמו צ'אבה הבארד או ד'יאונטה פורמן. דטרויט, שהלכה והתקשחה בשבועות האחרונים, נדרסה הפעם במאבק כוחני שהלם את הקור העז (מינוס שבע מעלות, המשחק הביתי הקר ביותר בתולדות הפנת'רס). אלו היו תנאים שחייבו חלוקה לילדים וגברים, וברור מי גילם את מי, כפי שניכר היטב בריצה של לאוויסקה שנולט, ששבר ארבעה תיקולים כאילו הוא רץ דרך חמאה ולא דרך שחקני פוטבול מקצוענים.
קרוליינה באה להרביץ, דטרויט באה כדי שירביצו לה; הרביצו לקו ההתקפה שלה כשהגבילו אותה ל-2.6 יארדים בלבד בממוצע לנשיאה;, הרביצו לרסיברים שלה כשלא אפשרה השלמה נוחה, ובעיקר הרביצה לקו ההגנה שלה. העליונות הפיזית הזאת היתה כל כך מוחלטת, שקרוליינה לא היתה צריכה להסתכן או לדרוש מדרנולד יותר מדי כדי לבסס יתרון ולהשתלט על המשחק. מתוך תבנית מחמיאה של מהלכי ריד נוחים לתפעול (הקוורטרבק מחליט בזמן אמת האם לשמור את הכדור או למסור אותו) אפילו דרנולד השלומיאלי הוצג באור אחראי. הגנה טובה וחזקה תמיד היתה לקרוליינה, אפילו ברגעים הקשים ביותר תחת רול ומייפילד. זו ההתקפה שלה שכבר התייאשנו ממנה ולפתע נראתה כמו משהו ראוי למאכל.
כאשר אדי פיניירו בעט את הכדור שהעלה את קרוליינה ליתרון 20:37, היציעים באיצטדיון כבר התרוקנו כמעט לחלוטין מיושביהם. נטישת ההמון היא לרוב ביטוי של התנערות, אקט מחאה שהקהל המקומי מטיח בשחקנים המאכזבים אחרי עוד תצוגת נפל שהוכרעה טרם זמנה. השחקנים לא מכבדים אותם ביכולת ראויה, והאוהדים בתורם לא מכבדים אותם בנוכחותם. הפעם, למרבה ההפתעה, האוהדים עזבו את הזירה כי המשחק כבר הוכרע לטובה מעל ומעבר לכל ספק, עד שלא היתה עוד סיבה להמשיך לקפוא מקור. זו היתה הבעת הערכה בכסות של פינוק מצדם של האוהדים, שלמעשה אמרו לשחקנים "אנחנו סומכים עליכם שכבר ניצחתם במשחק הזה מעל ומעבר לכל ספק, שאנחנו מרשים לעצמנו ללכת הביתה כי אתם לא זקוקים לתמיכה שלנו".
רבע שלישי: ניו אינגלנד (8:7) – סינסינטי (4:11) 22:18
אחרי הטאצ'דאון השני של טרנטון אירווין במחצית הראשונה, בעטה סינסינטי את הכדור לניו אינגלנד כשעל השעון נותרו 14 שניות בלבד. מה אתם אומרים, זמן טוב לאיזה לטרל, לא? ניו אינגלנד, מסיבותיה, החליטה לוותר על התענוג ובחרה במוצא השמרני. אפשר להבין מדוע. זו לא רק הפוסט-טראומה מלאס וגאס, שם התעלול קם על יוצרו ונשך אותה בתחת. שני הרבעים הראשונים מול סינסינטי, שהסתיימו בפיגור 22:0 שבקלות יכול היה להיות חמור יותר אלמלא אינטרספשן של בורו והחטאת שער שדה, לא עודדו תעוזה כלשהי. התעוזה מצריכה גרעין מסוים, אפילו קלוש, של ריאליות שתצדיק את בחינת הגבולות. וממילא, לטרל הוא פתרון שמאריך את ההתקפה, ובשל כך את המחצית כולה, בעוד כל מה שניו אינגלנד רצתה באותו זמן הוא לגמור עם זה כמה שיותר מהר, שבמרכז המגרש ייפער בור וישאב אותה אל ממלכתו של האדס.
המחצית הראשונה מול סינסינטי, ולמעשה גם הרבע השלישי, הציגו גרסה מוקצנת לבעיה העיקרית של ניו אינגלנד העונה - אותה לקות התקפית שהופכת אותה לקבוצה בלתי ניתנת לצפייה. בזמן שסינסינטי התחילה את המשחק עם שני טאצ'דאונים רצופים ובהמשך הוסיפה שלישי, ניו אינגלנד המתינה עד לרבע הרביעי לפני שהוציאה מהלך בחצי המגרש של היריבה. במצב שכזה, הצפיות מונמכות עד כדי כך שצריך להסתפק בניסיון מסירה לעומק המגרש, ואפילו שלא ייתפס על ידי הרסיבר. סתם לראות את הכדור מסתחרר באוויר בדרכו אל הלא נודע, להתענג על הצפייה שאולי ייתפס, על האפשרויות הרבות שגלומות בכדור שעדיין לא נכנע לכוח המשיכה או לידיים של שחקני ההגנה. ברבע השלישי סיפק מאק ג'ונס שתי מסירות שכאלו ברצף, לטייקוואן ת'ורנטון וקנדריק בורן. הן לא נתפסו, אבל הן לפחות נמסרו – בסטנדרטים ההתקפיים הדלים של ניו אינגלנד, גם זה משהו.
אם אי פעם היתה קבוצה שזקוקה לאקס-פקטור, הרי זו ניו אינגלנד. מרכוס ג'ונס כבר ניצח את הג'טס עם החזרת פאנט דרמטית והתפיסה הראשונה בחייו הסתיימו בטאצ'דאון. הפעם הוא סיפק את הניצוץ עם פיק סיקס לבורו והחזרה מרהיבה כל הדרך לאנדזון הרחוק שצימקה ל-22:6. האופי המיוחד של העונה הנוכחית כבר דאג ליתר. הנחרצות שהיתה שמורה בעבר ליתרונות גדולים הולכת ונשחקת עם כל שבוע שחולף. 22 הוא ה-10 החדש. סופים שכבר נדמים חתומים הולכים ונדחים מדי שבוע. נטייתנו הטבעית להוריד את המסך על התמודדות שנדמה לנו כי הוכרעה מתגלה שוב ושוב כפרשנות לקויה ונמהרת של המציאות. הדרך הטובה ביותר להמחיש עד כמה רחבים הם גבולות האפשר ב-NFL היא לגלות שאפילו קבוצת התקפה איומה כמו ניו אינגלנד, שהתחילה את המשחק עם 0 מ-6 בדאון שלישי, נכללת גם היא בתוך סטיית התקן של הקאמבק. אפילו היא נמצאת תמיד במרחק מהלך אחד או שניים מיצירת מומנטום שיסחף אותה מפיגור של שלושה סקורים בחזרה למשחק מול הקבוצה הלוהטת בליגה.
מה שהתחיל כגימיק עם האינטרספשן של ג'ונס, הלך והרצין עם סדרת תפיסות מרהיבות של בורן עד שהפך למאבק של ממש עם הטאצ'דאון של ג'קובי מיירס, הגיבור הטראגי של פרשת הלטרל, האיש שפשר היה להעריך שיושלך מהמטוס של הקבוצה או לכל הפחות יועלה על המוקד באחד מאתרי שריפת המכשפות בסיילם. אבל לחיים יש נטייה, לעתים מגונה ולפעמים מבורכת, להתעגל, לסגור את כל הקצוות. וכך, מכולם, היה זה דווקא מיירס שעמד במקום הנכון כדי לקלוט את הכדור שנמסר במקור דווקא לסקוטי וושינגטון. ציניקנים מושחזים יתארו את האופן שבו הכדור נהדף מידיו של וושינגטון לאלו של מיירס כסוג של לטרל, ומיירס לבטח יתיישר עמם בשמחה – הנה, ברוב חסדה, דאגה הקארמה לייצר מראית עין קלושה שיצרה אחידות ברוכה מבחינתו. הידיים שלו, שבשבוע שעבר הפסידו לניו אינגלנד את המשחק מתוך תבנית דומה, הן אלו שאולי יסייעו לה לנצח הפעם.
פאמבל של ג'מאר צ'ייס הפך את רעיון הקאמבק למוחשי – מה אתם יודעים, ניו אינגלנד באמת יכולה להספיק לנצח את סינסינטי ברבע וקצת של התעלות הגנתית ומקסום התקפי. רימונדרה סטיבנסון, עוד חבר בכיר בחלמב"ה (חבורת לטרל מוחלט בהחלט), סידר לה דאון ראשון על קו חמשת היארדים של סינסינטי כשעל השעון נותרה כדקה. אולי גם הוא יצטרף למיירס וינקה את מצפונו עם טאצ'דאון מנצח שישאיר את הפטריוטס בתמונת המאבק על הכרטיס השביעי לפלייאוף ב-AFC. או אז סיום המשחק מול לאס וגאס יאבד מהמשמעות הטראגית שלו וייזכר רק כקומדיית ספורט לכל המשפחה שאפילו ביל בליצ'יק יהיה מסוגל לצחוק כשהוא צופה בה. אבל לא. סטיבנסון, אבוי, איבד את הכדור במהלך הבא, והבטיח סוף שלומיאלי למשחק שנדמה שאפשרות שכזאת בכלל לא היתה בקלפים שלו – אפשר היה להפסיד בו ללא תנאי (ובכך, באופן מעוות, לפייס את ניו אינגלנד עם עצמה בהבנה שהיא פשוט לא ברמה), או לנצח באופן פנטסטי שיאפשר לה להתענג על התקווה. אבל ניו אינגלנד מצאה את הדרך השלישית, המכעיסה מכולן, ובעטה בדלי. היום היא מסתובבת במסדרונות עם אצבע שבורה.
רבע רביעי:
*הבמאי של אמזון פריים, ששידרה את המשחק בין הג'טס לג'קסונביל בלילה שבין חמישי לשישי, חלק לזאק ווילסון כבוד גדול כשהציב אותו בצדו הימני של מסך שנחצה לשני חלקים שווים. את צדו השמאלי הקדיש לטרבור לורנס, משל השניים ראויים לאותו נדל"ן טלוויזיוני. פרופורציונאלית, את ווילסון היה ראוי למקם במשבצת קטנטנה מתחת לכיתוב prime. תעלול הבימוי הזה לא נועד לקבוע שווילסון שווה ללורנס, אלא להפך – להדגיש עד כמה הוא לא. הצבתו לצד לורנס, השחקן היחיד שנבחר לפניו בדראפט 2021 ואחד הקוורטרבקים הטובים בליגה בחודש וחצי האחרון, היתה עוד דרך לתאר את הכישלון של ווילסון. כמו תמונות "לפני" ו"אחרי" בפרסומות למכוני הרזייה, לורנס גילם את החיים כפי שהם יכולים להיות, בעוד ווילסון גילם את החיים כפי שהם כעת. הקרבה ליופי של לורנס כיערה את ווילסון אפילו יותר.
מי שחשב בתחילה שהשוואתו ללורנס היא עלבון לווילסון, נועד להתבדות בהמשך. זו עוד היתה מחמאה. עצם הצלבתו עם סיפור ההצלחה של לורנס, ולו לרגע ואפילו בהקשר שלילי, עדיפה בהרבה ממה שקרה בהמשך, כשווילסון סיים להתכתב עם לורנס והתחיל להתכתב עם כריס סטרבלר. מי? בדיוק. עוד לפני סוף עונתו השנייה בליגה, ווילסון כבר ניתק מלורנס, החלק השני בקומבינציית 1-2 של דראפט 2021 שאמורה היתה לכרוך את השניים לשנים ארוכות של השוואות בלתי פוסקות. 3:03 דקות לסיום הרבע השלישי, ווילסון שוב הופיע בצדו הימני של המסך, אך הפעם בשמאלי היה סטרבלר – בוגר ליגה קנדית, טייסום היל מאלי אקספרס, גרסה קדומה במיוחד של המוצר שנקרא קוורטרבק. הדבר היחיד שסטרבלר מסוגל לעשות ברמה מניחה את הדעת זה לקבל את הכדור מהסנטר ולהתרסק על קו ההגנה. מה אתם יודעים, זה כבר דבר אחד יותר ממה שאפשר לבנות עליו מווילסון. זו הסיבה שאחרי תשע השלמות מ-18 ניסיונות, כמה פספוסים שלא ראויים לצפיית ילדים וכישלון עקבי בהובלת ההתקפה, רוברט סאלה ספסל את ווילסון והחליפו בסטרבלר. קוורטרבק נישתי, שהשבלוניות שלו אמורה לדון אותו לתפקיד של שובר שגרה בלבד, הועדף כפתרון קבע על פניו של ווילסון.
בעצם ההצמדה ללורנס, לא היה רק מהעלבון עבור ווילסון, אלא גם מעט מהתקווה. הרי גם לורנס אכזב בעונתו הראשונה, וגם לו לקח זמן מה להבשיל, ואולי אם זה קרה לו, אז הדבר ייתכן גם במקרה של ווילסון. אם אחד הוא ה"אחרי" והשני הוא ה"לפני", אז אולי באמת תיתכן מוביליות, והתהליכים שעבר לורנס יעברו גם על ווילסון. חלוקת המסך עם סטרבלר כבר היתה בגדר רקוויאם לתקווה, השלמה עם כך שהדבר כנראה כבר לא יקרה. ייתכן שראינו את הפעם האחרונה של ווילסון כקוורטרבק הפותח של הג'טס.
באחד ממשחקי ההכנה לעונה מסר סטרבלר טאצ'דאון דרמטי בניצחון על הג'איינטס, כשווילסון הפצוע חייך בשביעות רצון היציע. כל אחד מהם עשה באותו רגע את מה שמצופה ממנו לעשות – כקוורטרבק הרביעי בהיררכיה, סטרבלר השתעשע בסימולציית הפוטבול הלא מחייבת של משחקי ההכנה; כקוורטרבק הראשון, ווילסון צפה במתרחש בריחוק המפנק של תא הצפייה בזמן שמישהו אחר מלכלך את ידיו במלאכה שהיא מתחת לכבודו. הפער ביניהם נדמה באותה עת בלתי ניתן לגישור – ילד פלא ואלמוני שהמשותף ביניהם הוא גוון הקסדה בלבד. והנה, ארבעה חודשים לאחר מכן, סטרבלר מהלך בנעליו של ווילסון שלא כדי לשמור על ווילסון מפני היריבות, אלא כדי לשמור על הג'טס מפניו של ווילסון.
התשואות הרמות שליוו כל פעולה מוצלחת של סטרבלר, כל ריצה לארבעה יארד וכל מסירה לשישה יארד, היו על תקן הסכין החדה ביותר שננעצה בגופו של ווילסון. כל הציניות והמרירות של אוהדי הג'טס המתוסכלים, ששבעו מהבטחות שהכזיבו, התבטאו באמצעות התמיכה בסטרבלר, שאפילו צורה של קוורטרבק אין לו. הוא נראה כמו ליינבקר שנכנס בטעות לחדר הישיבות של ההתקפה, גנב ספר תרגילים והחליט לעבוד על המאמנים. האפשרות לצהול אחרי פעולה מוצלחת של סטרבלר היתה בוטה אפילו יותר מהאפשרות לשרוק בוז אחרי כישלון של ווילסון. סטרבלר הוא קוורטרבק המחאה של אוהדי הג'טס, זה שמספק להם את הדרך האולטימטיבית לעלוב בווילסון בכך שאפילו הוא מצליח לעשות את מה שקודמו המהולל ויקר הערך נכשל לעשות שוב ושוב.
הדרייב הראשון בהדרכתו של סטרבלר היה הזמן היחיד במשחק שבו הג'טס הרגישו בחיים. עד אז משל שם המוות – חמישה דרייבים שהסתיימו בפאנט, נוסף באינטרספשן ואחד בשער שדה, וגם כן רק בגלל פאמבל של לורנס שסידר נקודת מוצא נוחה. ולפתע, עם סטרבלר מתחת לסנטר - אודיסיאה מטורפת, עליות ומורדות, שרשראות שזזות, ותחושה משכרת של קבוצת פוטבול מתפקדת. הנה הוא מוסר ל-30 לסי.ג'יי יוזמה, והנה רץ פעמיים ברציפות כדי להפוך מצב לא אידיאלי של דאון שני ו-23 לדאון ראשון. אחרי 16 מהלכים, שכללו המרה מוצלחת בדאון רביעי, הטיול של סטרבלר הסתיים בכישלון ברד-זון. גם בהדרכתו, ההתקפה של הג'טס לא השיגה נקודה, אבל זה לא היה תפקידו. כל ייעודו היה למתוח עוד יותר את גבולות האלטרנטיבה לווילסון, שעד הערב נכנס בתוכם רק מייק ווייט, ואילו עתה אפשר לומר שאפילו אחד סטרבלר עדיף על פניו.
* לתוך הרבע הרביעי של המשחק בין מינסוטה לניו יורק ג'איינטס נדחסו כל כך הרבה רגעי שיא דרמטיים – לטובה ולרעה – שאפשר להשתגע. שתי קבוצות שהפכו את המשחקים הצמודים לדרך חיים דהרו לשוויון על רכבת הרים משוגעת; טאצ'דאון נהדר של טי.ג'יי הוקנסון (חלק ממשחק של 12 תפיסות, איזו הברקה לצרף אותו מדטרויט); אינטרספשן של דניאל ג'ונס (אחד ממשחקיו הטובים העונה, כי ככה זה מול הגנת המסירה של מינסוטה); כישלון בדאון רביעי, שער שדה מ-55 יארדים, פאנט שנחסם, טאצ'דאון יוצא מגדר הרגיל של ג'סטין ג'פרסון (אפילו בהתחשב ב"רגיל" שלו), נוסף של סקוואן בארקלי ממצב של דאון רביעי ולאחריו המרה מוצלחת של שתי נקודות. ואחרי כל זה, עוד נותר מספיק זמן לדרייב נוסף של מינסוטה.
אחרי שנחלצה מתהום של דאון רביעי ו-18 יארדים בבפאלו, אחרי שמחקה פיגור 33:0 במחצית רק לפני שבוע, אפשר היה לצפות שנתרגל לאלמנט ההפתעה שמניע את העלילה של מינסוטה, אבל הנפש לא מוכנה להתרגל להפתעות, כי אז מה הטעם לחיים? בניגוד לפאנץ' שיכול להצחיק עד לרמה מסוימת, להתפתחות פלאית על מגרש הפוטבול אין תאריך תפוגה, ולעולם קשה לצפות שתגיע. זו הסיבה שכאשר שעל השעון נותרו 17 שניות בלבד, כשהיא ללא פסקי זמן וזקוקה ל-20 יארדים על מנת להגיע לנקודה הרחוקה ביותר ממנה גרג ג'וזף כבש העונה שער שדה, הארכה נדמתה בלתי נמנעת. הרי מה זה משנה שמינסוטה ניצחה אז בבפאלו, שנחלצה מפיגור של 33 נקודות במחצית – כל אחד מהאירועים הללו התקיים בנפרד, ואין בראשון כדי לקרב את בואו של השני, ואין בהצטברותם של שניים כדי לנבא על השלישי.
ואולי דווקא כן? אולי הגיע הזמן להבין שכמו שסופרמן עף, ספיידרמן טווה קורים וקפטן אמריקה הוא בעל יכולות התאוששות פלאיות, כך מינסוטה מתנהלת בעולמנו עם כוחות על לחולל את מה שאנחנו, בני האדם ה"רגילים", טועים לתפוש כבלתי אפשריים. אם כך, בוודאי שהכדור שבעט גרג ג'וזף מ-61 יארדים עבר בהצלחה בין הקורות וניצח למינסוטה את המשחק על הבאזר – הוא הרי משחק במינסוטה, לא? שלושת ההפסדים של מינסוטה העונה היו בפער ממוצע של 21.6 נקודות, ו-12 הניצחונות ב-5.8 בלבד. כל 11 הניצחונות האחרונים שלה הושגו בהפרש של סקור אחד. כל גיבור על זקוק לא רק לכוחות פנטסטיים, אלא גם לניגודיות דרמטית בין חזותו היומיומית לעילאיות של האלטר-אגו שלו. מינסוטה, אם כך, היא קבוצת הקומיקס הראשונה בתולדות הליגה. בבקרים, כשהיא מפסידה, היא כחושה וצנומה, מובסת ומוכה. בלילות, כשהיא מנצחת, היא עפה באוויר – חוזרת מפיגור של 33 נקודות, נחלצת מבור של דאון רביעי עמוק במגרשה של הקבוצה הטובה בליגה, כובשת שער שדה מהצד השני של המגרש. אי אפשר לחכות לגיליון הבא.
* עם ניצחון שלישי ברציפות, והודות להפסדים של סיאטל, וושינגטון ודטרויט, פרויקט הפלייאוף של גרין ביי, שנראה אבוד כשהיתה במאזן 8:4 לפני שלושה שבועות, נראה לפתע ריאלי במיוחד. מה אתם יודעים, זה אפילו נשמע הגיוני. זו כבר לא מחשבת כפירה שקבוצה ברמתה שווה את המקום השביעי ב-NFC. מי עדיפה עליה? סיאטל המתפוררת? דטרויט הלא יציבה? וושינגטון, שהיא לא בשר ולא חלב? זו פשרה הוגנת להפליא – אפשר להכיר במוגבלות של גרין ביי, ובמקביל להודות בכך שהיא עדיפה על לפחות שתיים מיריבותיה על הכרטיס האחרון. בנוסף, גרין ביי בפלייאוף היא לא פחות מאשר הצהרה תרבותית, נקיטת עמדה שמסכמת היטב את הרמה הבינונית מינוס שאנו עדים לה בעונה הנוכחית. אם גרין ביי הזאת שווה מקום בפלייאוף, אז סיי נו מור.
בלי קשר לכך שיותר מוושינגטון וסיאטל הלמל"מיות, ואולי אפילו מדטרויט התוססת, גרין ביי תביא עמה לפלייאוף את קו העלילה העבה מכולם – לא רק ארון רוג'רס בסביבתו הטבעית, אלא גם ארון רוג'רס פוסט-מורטם, אחרי שכבר אמרו עליו קדיש. למי אכפת מה יקרה שם לטיילר היינקי? לקרסון וונץ? לג'ינו סמית'? הם יכולים להפסיד או לנצח, והמחט שמודדת את תנודות הרגש שלנו לא תזוז אפילו במילימטר. עכשיו, תארו לעצמכם את רוג'רס מנצח במינסוטה. תארו לעצמכם שהוא מנצח בפילדלפיה. תתארו, תתארו ממש טוב, כי כנראה שזה יקרה רק בגבולות הדמיון.
וממילא, גם אם זה יקרה, זה כנראה לא יקרה באופן שיציב את רוג'רס במרכז, אלא רק נספח, מעין זוכה אוסקר לשעבר שבמקרה היה על הסט בזמן שאחרים הביאו תצוגת משחק בלתי נשכחת. האם רוג'רס של שלושת הניצחונות האחרונים הוא שונה משמעותית מזה של שמונת ההפסדים הקודמים? לא. אפילו מול ההגנה המצחיקה של שיקגו הוא לא השלים 60% מניסיונותיו, ומול מיאמי היתה לו הברקה אחת על כל פספוס גדול. למרות הניצחונות האחרונים, גרין ביי היא עדיין לא קבוצה טובה, וכזאת היא תישאר עד שהמסך יירד. הדואליות של רוג'רס היא הדואליות של ההתקפה כולה, שמול מיאמי הציגה תמהיל מסוכן של ביצוע גרוע (2 מ-14 בדאון שלישי) ואגרסיביות מופרעת בניסיון לכפר על כך (3 מ-5 בדאון רביעי מקבוצה שב-14 המשחקים הקודמים עשתה זאת רק 1.6 פעמים בממוצע למשחק). גרין ביי התירה את הרסן מול מיאמי כי היא מבינה שאין לה מה להפסיד אבל גם שאסור לה להפסיד. היא תתנפל כמיטב יכולותיה הגמלוניות על שני המשחקים שנותרו בניסיון להתגנב למקום השביעי, מה שיהיה במקביל כישלון מהדהד והצלחה יוצאת דופן. זה יהיה מפואר לפרקים ונוראי לעתים, ובעיקר יידרש לעזרה רבה מבחוץ, כמו זו שסיפק טואה שאיבד את הכדור בשלושת הדרייבים האחרונים של מיאמי. גרין ביי לא מספיק טובה בשביל לנצח משחקים שכאלה בלי שהצד שמנגד יבצע בעצמו חארקירי, ולעזרה דומה היא תזדקק גם ממינסוטה.
ייגמר איך שזה ייגמר, היכולת למות לאט היא מעלה גדולה. טום בריידי, לדוגמה, מת העונה לאט. גם כשהוא קמל, הוא שומר על צלמו. רוג'רס וגרין ביי מתו מהר מדי, אבל עכשיו הם מתחילים להאט, מכבדים את עצמם ואותנו בשאריות של מאבק על מה שיותר מדי זמן הם הרוויחו בלי קרב. גם זה משהו.