הודעת מנהלה: השבוע, ובעקבות זוטות המונדיאל, יעלה הפרק השבועי של הפודקאסט רק בחמישי בערב, עמכם הסליחה.
רבע ראשון: סן פרנסיסקו (4:9) – טמפה ביי (7:6) 7:35
בפעם השנייה בלבד בחייו המקצועניים, שתחילתם אי שם בתקופתו כאחד מ-12 השליחים של ישו וסופם עדיין לא נראה לעין, חזר טום בריידי למכורתו, סן פרנסיסקו. לכבוד המאורע התארגן על כמאה כרטיסים שחולקו למקורביו, ומסתבר שמאלו לא חסר. סביר להניח שבשלב מסוים הצטער בריידי על כך שלא שמר כרטיס אחד לעצמו, כזה שיאפשר לו להסתלק מהמגרש אל אחרונת השורות ביציע – גלולת ציאניד שבכל שלב, כשירגיש בניק בוסה או אריק ארמסטד מתקרבים, יכול יהיה להוציא מכסו, לקטום את ראשה ולבלוע.
אולי חשב כך כאשר אזיז אל-שהיר שלח יד לצווארו באחיזת חנק שרואים בדרך כלל רק בזירות ההיאבקות, אולי כאשר טשון גיפסון חטף את האינטרספשן הראשון או דרה גרינלו את השני. ואולי ההבנה שמדובר בקרב שנולד אבוד לא חלחלה דווקא בכישלונות המובהקים ביותר, אלא פשוט היתה שם כל הזמן, במסירות שסתם לא נתפסו ואפילו באלו שהגיעו ליעדן. זו היתה משימה בלתי אפשרית שמוטב היה לבריידי לחסוך מעצמו – במקרה של ניצחון או הפסד, טמפה ביי הרי לא תזוז מהמקום הרביעי ב-NFC. אם כך, הסיבה היחידה שבריידי היה שם היתה כדי שיהיה את מי להקריב קורבן.
הקאמבק הגדול מול ניו אורלינס בשבוע שעבר, משעותיו היפות של בריידי העונה, הזכיר מדוע אסור לעולם להתפתות להכריע מראש בעניינו, אבל את הצחוק האחרון צחק לוח המשחקים. זה היה תעלול אכזרי במיוחד להצמיד את המשחק מול ניו אורלינס לזה מול סן פרנסיסקו, משום שמול הראשונה אפשר לעשות הכל אבל מול השנייה אי אפשר לעשות כלום. הקשר היחיד בין שני המשחקים הוא שביניהם הפרידו שישה ימים בלבד. זה דבר אחד לחזור מפיגור של 16:3 מול ניו אורלינס, ואחר לגמרי לחזור מפיגור 0:0 מול סן פרנסיסקו. ברגע שהשופט הטיל את המטבע וקבע סופית שהמשחק הזה יתקיים, סן פרנסיסקו עלתה ליתרון.
המפגש הזה היה חסר סיכוי דווקא בגלל אותו עקרון שמשאיר לטמפה ביי איזושהי תקווה בשאר המשחקים. התלות המוחלטת בבריידי היא כרטיס היציאה מהכלא כשמשחקים מול ניו אורלינס, מול אטלנטה, מול הראמס. המפגש בין קבוצת הריצה החלשה בליגה (טמפה ביי) לקבוצת ההגנה נגד הריצה הטובה בליגה (סן פרנסיסקו) קבע שהמון, הרבה יותר ממה שהמליצו הרופאים, יהיה על כתפיו של בריידי. כך הוא הפך לברווז במטווח עבור ההגנה של סן פרנסיסקו, שהתנפלה עליו מכל הכיוונים. גם אם הדבר לא התבטא בסופו של דבר אפילו בסאק אחד, בריידי שיחק משחק שלם בתוך הבל נשימתם של הפאס-ראשרים של סן פרנסיסקו. ריח הפה של אל-שהיר הוא הבושם החדש שלו.
בריידי, שמסיים חוזה בעונה הבאה, אולי לא ישחק בכלל ב-2023, אבל אם ישחק זה לא יהיה בטמפה ביי. תודה, הספיק לו. הקבוצה שבגיל 42 וחצי הציעה לו את הרענון שכה היה נחוץ לו, הפכה אחרי שלוש שנים לניו אינגלנד קטנה, שממנה בריידי צריך לשאוף להתאוורר. הסיבה היחידה להתחיל עונה בגיל 46 היא להגשים חלום. בשלב הזה של חייו, בריידי פועל מתוך הלך רוח של פנסיונר למרות שהוא עדיין בשיא אונו. זה הזמן ליהנות. אם לא לטוס מסביב לעולם, אז לפחות לטוס מסביב לרצונות של עצמו. וכך השיבה לסן פרנסיסקו לא היתה רק אירוע נוסטלגי עם דגש על העבר (אותה תמונה מפורסמת עם אמו ביציעי קנדלסטיק), אלא גם כזה בעל השלכות עתידיות, ולו ברמת הספקולציה. אהובתו משכבר לא מסוגלת לשמור על הקוורטרבקים שלה בחתיכה אחת ליותר מחודש, אז מה יכול להיות מתאים יותר מאשר פלירט קצרצר שיסגור את כל הקצוות? בריידי אולי כבר נמצא בצד הלא נכון של העשור החמישי לחייו, אבל דווקא בשל כך הוא מייצג את הוודאות והרלוונטיות שסן פרנסיסקו מתקשה להפיק מהתקן – האם יש מישהו שניתן לסמוך עליו יותר מאשר על מישהו שאפילו הזמן לא מצליח להכניע?
אל הימצאותו של ברוק פרדי בזירה לא התייחסו יותר מדי ברצינות. הוא מעולם לא היה יותר Mr. Irrelevant מאשר ברגע בו חלק מגרש עם בריידי. לא הוא יהיה זה שימנע את האיחוד. הופעה אחת של פרדי, מרשימה ככל שתהיה, לא מספיקה כדי שנשתכנע שסן פרנסיסקו לא תחזיר טלפון לסוכנים של בריידי. אבל את מי זה בכלל מעניין? בכל הקשור לפרדי, אפשר לאפסן את הדיונים על העתיד, משום שעד לפני שבוע וחצי אפילו הווה לא היה לו, אז מה זה פתאום משנה מה יעשו איתו מחר? כל העניין בפרדי הוא בכאן ועכשיו, משום שסן פרנסיסקו כולה היא קבוצה של כאן ועכשיו, בשיאו של חלון אליפות שפציעתו של גארופולו הגיפה את תריסיו לכאורה. פרדי הוא זה שצריך לדאוג שהחלון הזה, ששמו 2022, יישאר פתוח.
הדאגה העיקרית היתה שבניגוד למיאמי, שפרדי נחת עליה בהפתעה, לטמפה ביי יהיה הידע המוקדם שיסייע לה לחשוף ממה פרדי עשוי באמת. אהממ, זה לא בדיוק עבד ככה. הרעיון שהיה ברור כבר מול מיאמי – שסן פרנסיסקו היא קבוצה ידידותית עבור קוורטרבקים, שהיא אולי היחידה שיכולה לצלוח בשלום את המעבר לקוורטרבק השלישי – עבר מטמורפוזה מול טמפה ביי. מהספק לגבי יכולתה של סן פרנסיסקו להתקיים בלי תמורה כלשהי מהדבר הזה שנקרא קוורטרבק, אל המשכם של החיים כפי שהיו טרם פציעתו של גארופולו. סילוקו של האחרון לא הפך את סן פרנסיסקו לקבוצה שרצה, רצה, רצה וזהו – כמו שהיתה, למשל, טנסי עם מאליק וויליס. במחצית הראשונה מסר פרדי לשני טאצ'דאונים ורץ לאחד נוסף במופת של קור רוח ואלתור, והכל בזמן שכריסטיאן מקאפרי צובר 81 יארדים על הקרקע. מקאפרי לא רץ יותר ממה שהתכוונו כדי לגונן על פרדי, זה פשוט היה עוד ביטוי לכך שהחיים ממשיכים – מקאפרי רץ כי מקאפרי רץ, וזה ממש לא משנה אם הקוורטרבק הוא גארופלו, שכבר הגיע לסופרבול, או פרדי שזו הפעם הראשונה שהוא פותח במשחק.
שני הטאצ'דאונים שפרדי מסר, למקאפריוברנדון איוק, היו במסירות ארוכות (27 ו-32 יארדים, בהתאמה) שהסגירו את האמונה של קייל שנהאן כי הוא מסוגל לכל. אלו היו מהלכים בסיווג גבוה, תחומי אחריות שלא ניתנים לקוורטרבק שכל ייעודו הוא לחפש את הצ'ק-דאון הקרוב ביותר ולחזור הביתה בשלום. המשחק הזה יועד להיות התרשמות הדדית בין בריידי לסן פרנסיסקו. הם אמורים היו לנסות לגייס אותו בכך שיציגו לו מקרוב, על בשרו ממש, איזו הגנה תעמוד לרשותו אם רק ירצה, כמו שחברות היי-טק משוויצות בפופים ובחדר עם קונסולה. הוא הסתיים בכך שההתרשמות היתה בין סן פרנסיסקו לפרדי, כשכל תפקידו של בריידי מסתכם במתן לגיטימציה. נכון שפרדי לא חלק איתו את המגרש בשום שלב, אבל במפגש בין הקוורטרבק המנוסה מכולם לזה הטרי ביותר, הוטענו הביצועים של פרדי במשמעות נסתרת שלא היה זוכה לה מול אף קוורטרבק אחר. בריידי, שכל ילד שהחזיק פעם כדור פוטבול יודע לספר שנבחר בסיבוב השישי של הדראפט, הוא הקדוש של הקוורטרבקים שאיש לא האמין בהם. יומו הגדול הראשון של פרדי התרחש דווקא בנוכחותו, כמו מלאך שירד מהשמיים כדי לסמן שהתינוק הזה, עם המספר 13, נועד לגדולות למרות שלא נולד גדול.
המשחק לא הסתיים לפני שפרדי ירד לספסל, מחוות הכוכבנות הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. סן פרנסיסקו עוד אמרה בזמן אמת שזה לא בגלל מכה שחטף, אלא סתם, ככה, ליתר ביטחון. בתוך שבוע בלבד הפך פרדי מזה שמסמל את סופה של התקווה, לזה שצריך להגן עליו בשביל לשמור על התקווה. צריכים לעבור עוד הרבה כדורים בידיים של תופסים כדי שפרדי ישכנע ביכולתו, ובטח כדי שיהיה ראוי לחלוק את אותה יחידת טקסט עם בריידי, אבל דבר אחד הוא כבר עשה - הוא הוכיח שדבר לא אבד מהרלוונטיות של סן פרנסיסקו בעקבות הפציעה של גארופולו. נכון שטמפה ביי היא לא בדיוק מבחני כניסה ל-8200, אבל זה לא משנה. אם הנחת המוצא היתה שסן פרנסיסקו הפכה מאחת המועמדות הראשיות לסופרבול לסגניתה העתידית של סיאטל רק בגלל שגארופולו נפצע, אז הספק שהוטל בה היה עקרוני ואינו קשור לאיכותה של היריבה. זו הסיבה שניצחון שכזה, אפילו אם הושג מול צבר השחקנים הלא מחייב ששמו טמפה ביי, הוא בגדר צפירת הרגעה.
הצרה הגדולה היא שבסן פרנסיסקו, כמו בסן פרנסיסקו, מישהו תמיד צריך להיפצע. דיבו סמיואל נקע את הקרסול וכנראה שלא ישוב בקרוב, ולמחרת נודע כי פרדי יעבור בדיקת MRI שלך תדע מה יתגלה בה. זה כבר באמת אכזרי. אחרי לאנס וגארופולו, ייתכן שהגיע גם תורו של פרדי להיאסף אל אבותיו. אם כך, הקוורטרבק של סן פרנסיסקו בלילה שבין חמישי, מול סיאטל, יהיה ג'וש ג'ונסון, נווד נצחי שקיבל יותר חוזים מקבוצות (14) מאשר מסר טאצ'דאונים (13). לך תדע האם הוא יצליח להיכנס לנעליים הגדולות של פרדי. בכל זאת, הוא לא סתם עוד קוורטרבק.
רבע שני: דטרויט (7:6) – מינסוטה (3:10) 23:34
את המחצית השנייה התחילה דטרויט עם טרי אנד אאוט, או לפחות כך נדמה היה כשהספיישל-טים עלתה למגרש במצב של דאון רביעי ושבעה יארדים עמוק בחצי המגרש של הליונס. ביתרון 7:14 על מינסוטה, עם הגנה ביום טוב, לא היתה סיבה נראית לעין לעוות את ציר הזמן והמרחב של המשחק, להשתעשע עם הכאוס שנלווה לעתים לכל מיני התחכמויות. היה צריך פשוט לקבל בהכנעה את הכישלון הנקודתי בדרייב הזה, לבחור במוצא השמרני של הרחקת הכדור ולהעביר את חובת ההוכחה להתקפה המתקשה של מינסוטה. זה מה שהיו עושים 31 מ-32 ממאמני הליגה.
אבל זה בדיוק העניין עם דטרויט, שאצלה קיים הפער הגדול ביותר בין מה שנדמה שאמור לקרות למה שקורה בסופו של דבר. היא הקבוצה הכי לא צפויה ב-NFL, ומשחקיה הם רכבת הרים משוגעת שמטלטלת את הצופים בין החוכמה המקובלת לטיפשות הלא מקובלת, בין הטיפשות המקובלת לחוכמה הלא מקובלת. הם מותחים את גבולות האפשר של המשחק עד לקצה ומעבר לו. קצת כמו העיקרון שהוביל את דאג פידרסון, מאמן ג'קסונביל, לבחור בניסיון המרה של שתי נקודות מול בולטימור לפני שבועיים, כך גם במקרה של דטרויט; חופש הפעולה הזה, פריקת העול, נגזר בין היתר מכך שעד לא מזמן הם שכנו עמוק במרתף של הליגה. שם, בין ארגזים של שיקגו לקורי העכביש שנטוו סביב יוסטון, הרחק מתשומת הלב, אפשר לעשות מה שרוצים – ממילא אף אחד לא רואה ולאיש לא אכפת. נורמות ההתנהגות המוכרות לא חלות על מי שלא חושש להפסיד. במשך שנים דטרויט שיחקה את המשחק בהלך רוח של מחבל מתאבד. חייה ממילא לא שווים יותר מדי. וכך היא תמיד התפוצצה, אבל לא תמיד לקחה איתו מישהו פרט לעצמה.
אבל כעת משהו השתנה. לא בהכרח בה, אלא במציאות שבה היא פועלת. ארבעה ניצחונות בחמשת המשחקים הקודמים וההתפרקות המסתמנת של ניו יורק ג'איינטס הפכו את רעיון הפלייאוף לאפשרי. לא ודאי, אפילו לא ריאלי בהכרח, אבל אפשרי. במקרה של דטרויט, גם אחוזים בודדים של היתכנות הם משהו כי הם יותר מהאפס המוחלט שהוא מנת חלקה כבר יותר מדי זמן. המשחק מול מינסוטה היה רגע נדיר של רלוונטיות בחודש דצמבר, זמן בשנה שבו היא רגילה לעסוק בחישובים מסוג אחר - כאלו שנועדו לסייע לה להבין איזו בחירת דראפט תהיה לה, הראשונה או השנייה. זה היה המשחק החשוב ביותר של דטרויט מזה שנים, ואפשר היה לצפות שהמשמעות תכביד על כתפיה ותרצין את הלכותיה, שהפרא הגדול של הליגה יתעטף סינר, ייקח סכין ומזלג ויתחיל לאכול בפה סגור. כמו בן אדם.
גם גודל השעה לא הספיק כדי לתרבת את דטרויט ולדחוף אותה לחיק הקונבנציה, כמו זו הדרך היחידה שהיא מכירה לשחק את המשחק - מין תמהיל ייחודי, לרוב טראגי, של היגיון ושגעון. כשהדבר עלה בהפסדים דרמטיים, הפילוסופיה הזאת הגחיכה את המאמן דן קמפבל, צמצמה את כל מהותו לשריריו המשורגים ולקולו הנמוך אשר יצרו משהו שנראה כמו קריקטורה של מאמן פוטבול יותר מאשר מאמן פוטבול. עכשיו, כשדטרויט מנצחת ומבשילה לכדי קבוצה תחרותית עם אופק הצלחה ברור, טוב שהדבר נעשה בזכות אותו תמהיל. בכך היא לא מנצחת רק כאן ועכשיו, אלא גם מגדילה רטרואקטיבית את ההערכה כלפיה גם ביחס למשגי העבר. כאשר הפייק-פאנט הפך לריצה מוצלחת של סי.ג'יי מור ל-42 יארדים והאריך דרייב שהסתיים בטאצ'דאון שהעלה את דטרויט ל-7:21, דטרויט לא סתם התקרבה צעד לניצחון – היא זכתה להפוך את זווית ההסתכלות של העולם עליה. היא נותרה מי שהיא, לא משתנה לפי עונות השנה, והמחויבות הזאת לתעלול, שעלתה בכל כך הרבה הפסדים אכזריים בעבר, היא גם זו שמסייעת לה לנצח את המדורגת שנייה ב-NFC.
יש משהו בהיעדר השפיות היחסי של דטרויט שמטרלל גם את מי שבאה איתה במגע, כמו גורם לה להפחית במשהו מההיגיון שבו היא מתנהלת בעולם בדרך כלל. אולי הקבוצות שמנגד עדיין מאמינות שמול דטרויט זה זמן טוב להשתעשע, למתוח גבולות, הרי אפשר לסמוך עליה שמתישהו תוציא את האקדח ותירה לעצמה בראש. כך סטתה מינסוטה לחלוטין מצרה כשכבר בדרייב הראשון החליטה להשאיר את ההתקפה על המגרש במצב של דאון רביעי ויארד אחד. אפשר רק לנסות לשער מה חלף בראשו של המאמן קווין אוקונל. זה אולי מוקדם מדי, הבין כנראה, אבל מנגד נמצאת אחת ההגנות החלשות בליגה (הגם שבמגמת שיפור), וגם אם הניסיון הספציפי הזה לא יצליח, אנחנו עוד נתפוס אותם בהמשך. וממילא, כאמור, דטרויט היא משוגעת גדולה בזכות עצמה, אז אפשר לבנות על כך שגם היא תדאג לקבל בהמשך החלטות לא קונבנציונאליות, וכך יהיו עוד מספיק צמתים שבהם משוואת הטרלול הזאת עשויה להתיישר. ההגנה של דטרויט סיפקה עצירה גדולה על דלווין קוק – הפעם הראשונה מתוך חמש שבה יעצרו אותו מאחורי קו ההתנגשות – אבל במקום שהחוויה תנרמל את האסטרטגיה של מינסוטה, תלמד אותה צניעות, היא רק סחררה אותה יותר. בהמשך היא תבחר להתחכם עם ניסיון מסירה של קוק ברד-זון שעלה בפאמבל, וברבע השלישי תנסה באופן משולל כל היגיון ללכת על ניסיון המרה של שתי נקודות כשהיא בפיגור 21:13. זה הסתיים בכישלון, וטוב שכך – הגיע הזמן שדטרויט לא תהיה המשוגעת הכי גדולה בחדר ושמישהו אחר ישלם מחיר על התחושה שהוא מוכרח להגזים כדי לנצח.
להבדיל מהג'איינטס, שהם סיפור רע שהתחזה יותר מדי זמן לטוב, דטרויט היא סיפור טוב שהתחזה יותר מדי זמן לסיפור רע. סביר להניח שזה לא יסתיים עם כרטיס לפלייאוף, אבל השבועות האחרונים מפשיטים ממנה את התדמית הקרקסית שדבקה בה, כקבוצה שכל תכליתה היא לסמל את קצה גבול השיגעון של המשחק. היא מרצינה לנגד עינינו, אבל לא הופכת לחנונית, חס וחלילה – היא הולכת ומוצאת את האיזון הנכון בין תעוזה לאחריות, בין יצירתיות לשמרנות. היא הבטיחה את הניצחון באופן מעשי עם מסירה לתאקל הימני פניי סול, שזז לפני הסנאפ כאילו מדובר בדיבו סמיואל ולא כמו מישהו שיכול לאכול את דיבו סמיואל, ומצד שני ביצעה כמו שצריך גם את הדברים הסטנדרטיים; ההגנה שלה משתפרת, ג'ארד גוף משחק את הפוטבול הטוב בחייו, או לכל הפחות הטוב ביותר מאז עונת הסופרבול של הראמס. הוא ממיר בהצלחה דאון שלישי אחרי דאון שלישי, ומתוך התבנית המחמיאה והכל כך מוכרת של הפליי-אקשן הוא מייצר באופן המוני מהלכים של 40 יארדים ויותר - כמו הטאצ'דאון של די.ג'יי צ'ארק, ובעיקר זה של ג'יימיסון וויליאמס בדרייב שהחל בחצי המגרש של מינסוטה אחרי אותו כישלון בדאון רביעי.
בטיימינג מדופלם, התפיסה הראשונה שלו ב-NFL היתה לטאצ'דאון. וויליאמס, שנבחר בסיבוב הראשון של הדראפט האחרון, שיחק לראשונה רק בשבוע שעבר בעקבות קרע ברצועה הצולבת ממשחקו האחרון במכללות. בזמן אמת, כאשר דטרויט בחרה בו, וויליאמס נראה פחות כמו מישהו שהגשים חלום ויותר כמי שהחלום הגשים אותו. לשחק ב-NFL זה נחמד, אבל למה זה חייב להיות דווקא בדטרויט? הוא נראה כמי שהיה מעדיף לקרוע גם את הרצועה בברכו השנייה אם זה מה שיידרש כדי להימלט מהגורל הזה. כשתפס את הכדור של גוף ונכנס לאנדזון, הוא כבר חייך מאוזן לאוזן. הוא בצד הנכון של ההיסטוריה, בקבוצה שהיום שלה טוב והמחר שלה יהיה טוב אפילו יותר.
רבע שלישי: לוס אנג'לס ראמס (9:4) – לאס וגאס (8:5) 16:17
זו עונה משוגעת, מוזרה, וזה ניכר היטב בעלילותיו של בייקר מייפילד, שבמחזור ה-14 מצא עצמו מתחת לסנטר של האלופה, לוס אנג'לס ראמס. למרבה התדהמה, לא מדובר בפרס, אלא בעונש - זה לא מה שקרה למייפילד אחרי ששיחק אותה בגדול, אלא אחרי שנכשל בענק. מישהו שם את החיים ב-NFL על Shuffle, וזה מה שיצא – מייפילד בראמס. מבחינתה של הקבוצה, ככל הנראה האלופה המכהנת הגרועה ביותר בימי חיינו, זוהי הדרך האולטימטיבית לעלוב בה - לומר שנזקקה למייפילד; הקוורטרבק הגרוע ביותר ב-NFL ב-2022, שבשמונת משחקיו השנה העמיד את ה-QBR השני במרעו מאז החלו המדידות ב-2006, ששוחרר מקרוליינה כי מישהו הגיע למסקנה שמוטב סם דרנולד על פניו. הוא זה שהראמס פנו אליו כדי לשמור על צלם אנוש. כמובן, מייפילד הצטרף לראמס בגלל שמת'יו סטאפורד סיים את העונה ולג'ון וולפורד כואב הצוואר, לא מתוך חירות אמנותית של שון מקוויי, אבל יש בנישואי הנוחות הללו כדי להשליך היטב על כל המעורבים. כל אחד מהם קיבל בדיוק את מה שמגיע לו; מייפילד הוא הקוורטרבק שהראמס ראויים לו, והראמס ללא קופר קאפ ואלן רובינסון היא הקבוצה שמייפילד ראוי לה. הוא לא מצליח למסור, אז בשביל מה צריך שיהיה מי שיתפוס? כל שנותר מהראמס הוא קליפת התהילה, ועל מייפילד נגזר להיות האיש שירים אותה מהרצפה וישליך אל פח ההיסטוריה. זה רחוב מלוכלך, אבל מישהו צריך לנקות אותו.
בלילה שבין חמישי לשישי, בערך 48 שעות אחרי שהצטרף לקבוצה, מייפילד כבר שיחק מול הריידרס. וולפורד קיבל את הדרייב הראשון לפרוטוקול בלבד, מחווה שנועדה לשמור על מעט הרצינות שעוד נותרה בראמס. הרי לא יעלה על הדעת שמי שנחת בעיר רק לפני יומיים יקבל את המפתחות. אבל אחרי טרי אנד אאוט, וכשקבוצתו החדשה בפיגור 10:0, הגיע זמנו של מייפילד. כל אינטלקט הפוטבול של מקוויי, שעוזריו פזורים ברחבי הליגה כחול אפשר על שפת הים, הצטמצם לכדי קוורטרבק גרוע שמשחק בלי לדעת את שמותיהם הפרטיים של התופסים, כל שכן את מסלולי הריצה שלהם. זה לא עומד בסטנדרט הכי מינימאלי של התפקיד, בטח שלא במוניטין היוקרתיים של מקוויי, אבל בשלב הזה הראמס מתקיימים מחוץ לנורמות המקובלות של ה-NFL. אז מייפילד לא מכיר את הפלייבוק, מי ישמע, ואין לו מושג לאן אמור לרוץ כל אחד ומתי, אבל למי אכפת? הראמס ממילא לא מתפקדים כקבוצה תחרותית, וללא בחירה ראשונה בדראפט, גם ניצחונות והפסדים חסרים את המשמעות שיש להם במקומות אחרים. בשלב הזה, הראמס משחקים רק כי מוכרחים, מתוך התחייבות קודמת. ובכלל, מי אמר שעצם הידיעה כיצד המהלך אמור להתפתח בכלל תשרת את מייפילד? איכות הביצוע שלו העונה היא כל כך נמוכה, שייתכן ודווקא בורות תועיל לו, תייצר איזשהו כאוס שבו לטיב הביצוע אין משמעות. ואם זה לא יעבוד, אז בגלל שמדובר במים לא מוכרים, אולי אפשר יהיה להסביר את טביעתו של מייפילד בהיעדרם של מצופים.
הראמס זקוקים למייפילד כדי שישמש ככפיל של קוורטרבק, שיעמוד בסטנדרטים המקצועיים הכי מינימאליים של התפקיד. יתרת העונה, ובטח בהיעדר קאפ, היא בבחינת אודישן אחד ארוך לשאר השחקנים. זה הזמן של הראמס לאסוף מודיעין על היכולת של כל הגמדים בסיטואציה שלא היתה מתאפשרת בצל הדומיננטיות של קאפ. התפקיד של מייפילד הוא לאפשר את עצם החזרות. הוא צריך לקרוא שורות ברמה כזאת או אחרת של אמינות ובכך לאפשר לאחרים – ואן ג'פרסון, טוטו אטוול, בן סקורונק – לקרוא את השורות שלהם. גם בעונה הבאה תהיה הצגה, ויש תפקידים שצריך ללהק אליהם שחקנים.
בתסריט מושלם, זה יהיה גם האודישן של מייפילד, שייצא ממנו לעבר תחרות על התפקיד עם סטאפורד ב-2023. גם אם הראמס פתוחים לגבי הרעיון, ספק גדול אם מייפילד מסוגל לכך. לא ברור מה יישאר מהראמס אחרי האסון הספורטיבי של 2022. בהיעדר נכסים לבנייה מחדש באמצעות הדראפט, הם כלואים בהווה, ירצו או לא ירצו. מייפילד הפוסט-טראומתי הוא לא קוורטרבק לקבוצה שחושבת על הכאן ועכשיו, והוא בטוח לא האיש לבנות איתו לעתיד, היות ובעונתו החמישי בליגה, גבולות הגזרה שלו כבר פחות או יותר ידועים. אם כך, ובדומה לקבוצות שמפטרות מאמנים במהלך עונה וממנות מחליפים זמניים בלבד, מייפילד הוא Interim QB שעליו לדאוג לכך שמישהו עם Social Security יהיה מאחורי הסנטר, אחרת כל סנאפ יסתיים בפאמבל.
מבחינת הראמס, שכבר שנים מתנהלים במוד של "win now" ומגלגלים את עתודות הדראפט שלהם הלאה בתמורה לכוכבי אינסטנט, מדובר במופת של אירוניה. הם התרגלו לצרף את הטובים שבשחקני הליגה במהלך העונה כדי להפוך את הטוב מאוד למצוין. כך עשו בעבר עם ג'יילן ראמזי, כך עשו בעונה שעברה עם וון מילר ואודל בקהאם ג'וניור, וכך היו עושים גם השנה אם רק היה עם מה ולשם מה לעבוד. הקליבר של השחקנים שהנחיתו בשעתו סימל את הרלוונטיות של הראמס, כמו מכוניות יוקרה בגארג' של מיליונרים. ועתה, אחרי שבועת ההייטק של הראמס התנפצה, הם בסך הכל צריכים ארבעה גלגלים, הגה ומושב שייקחו אותם למכולת.
מייפילד התחיל את העונה מנקודת מוצא נהדרת. אם לא מקצועית, אז לפחות ציבורית – הוא היה האיש שהוקרב על מזבח העסקה המושחתת של קליבלנד עם השטן שהוא ווטסון. מייפילד עורר אמפתיה ולו בגלל שמי שהחליף אותו הוא איש רע. הוא זה שנגרם לו עוול, עמדת מוצא שגם אם היא מעוררת רחמים היא לבטח עדיפה על האלטרנטיבה, שזה לעורר גיחוך. קרוליינה היא מקום הרסני, והיא שאבה את מייפילד אל תוך החור השחור שלה, שלא לומר הוא הרחיב את החור בכוחות עצמו. עתה הוא כבר לא מתכתב עם שחרורו מקליבלנד, מהלך שהפך להיסטוריה רחוקה, אלא עם הפיאסקו בקרוליינה. הוא חייב להרגיש מגוחך עם הקסדה הזאת עם הקרניים, שאותה לא הרוויח ביושר והיא עצמה כבר לא מה שהיתה. היא כמו חיקוי מעלי אקספרס של הדבר האמיתי, זו מהעונה שעברה.
אם כך, על מייפילד נגזר להסתובב עד לסיום העונה עם נעלי HIKE וכדור פוטבול, ולנסות לדגמן רצינות. מסתבר שאם יש דבר מגוחך יותר מהשידוך בין הראמס למייפילד, אלו הריידרס, שאין פאשלה שהיא מתחת לכבודם. הם כבר הפסידו בשלושה משחקים בהם הובילו ב-17 נקודות, אבל לשמוט יתרון 13 ברבע הרביעי מול הראמס במתכונתם הנוכחית? להיקרע לגזרים במופת של כיסוי לקוי ועבירות הרסניות על פני דרייב של 98 יארדים בפחות משתי דקות וללא פסקי זמן? שלושת הניצחונות הרצופים של הריידרס, שניים מהם בהארכה, איימו לטשטש את הרושם שהותירו בתשעת משחקיהם הראשונים, ולדגמן איזושהי רצינות בואכה, אולי, תחרות על המקום השביעי ב-AFC. יתרה מכך, הם העידו, כביכול, על הימצאותו של איזשהו כרומוזם קלאץ' בשרשרת הגנטית שלהם, שונה כל כך מהשלומיאליות והלוזריות שאפיינו אותם בחציה הראשון של העונה. מייפילד, מסתבר, הוא לא קוורטרבק, אלא גנאולוג פוטבול שתפקידו למפות את הגנום של הריידרס, ואחרי מיפוי מדויק הגיעו התוצאות מהמעבדה – לא ווינרים ולא בטיח. מייפילד נועד לשמש לא רק כנייר הלקמוס של הרסיברים של הראמס, אלא גם של הערך האמיתי של הריידרס. בכך שהצליח לפרק אותם לגורמים מאחורי קו התקפה מצולק, ללא משחק ריצה, עם שאריות של רסיברים ואפס היכרות עם המערכת, הוא חשף את ממדיה המדויקים של הפארסה.
מי יודע, אולי התקופה בראמס תעשה טוב למייפילד. היא זורקת אותו לעמדה קדמונית, הישרדותית כמעט, שמצריכה ממנו דברים שבינם לבין אלמנטים קלאסיים של פוטבול אין כל קשר. עם גבו אל הקיר, כשכל העולם נגדו, זה בדיוק הסיפור שמייפילד צריך לספר לעצמו. כקוורטרבק שכולו GRIT, שעיקר מה שהיה לו להציע בשעתו לקליבלנד זה איזשהו מוג'ו מיוחד, דווקא הנואשות של הראמס היא אידיאלית עבורו. מי שראה אותו מנגח בראש חשוף את הקסדה של רוברט רושל יודע שהוא יפיק מכך את המרב. זה בית משוגעים, והוא בא להשתגע. מעבר לכך, הפשטות המסוימת של התקפת הראמס, וההישענות הגדולה על הפליי-אקשן, תטיב עמו. בחצי השני של 2020, הטובה בקריירה שלו, קליבלנד הסתמכה יותר ויותר על הפליי-אקשן, ומייפילד דייק ב-71.2% מהמסירות שלו בתבנית, כולל שמונה טאצ'דאונים ואפס אינטרספשנים. מי יודע, אולי מדובר בכלל בשידוך מגן עדן, וכמו שאומרים על זוגות אוהבים - כל התלאות שעברו בחייהם, או בעונת 2022, לא היו אלא הכנה לרגע המאושר הזה.
רבע רביעי:
* לשחק פוטבול יכול להיות עונש גם אם מנצחים בסופו של דבר. בניגוד למה שלימדו אותנו מחוללי הפאתוס של הליגה, תהילה לא בהכרח שווה הכל. אבל מה קורה אם משחקים פוטבול, ולעולם, או כמעט לעולם, לא מנצחים? מהיכן שואבים את הכוחות והלך הרוח הדרושים כדי לדחוק את הגוף לקצה, שזו הדרך היחידה לשרוד את המשחק הזה הקשוח הזה, בלי גמול משמעותי?
יוסטון לא מפסידה בכל כך הרבה משחקים משום ששחקניה מתקלים באגרסיביות פחותה, משום שהם מעגלים פינות – אלא בגלל שיש להם קווורטרבק פחות טוב ועוד שחקנים שהנחיתות שלהם היא לא שאלה של נכונות אלא של יכולת. הם פחות טובים, מה לעשות? אבל אם הדבר היה ניתן למדידה, אז היינו מגלים שהם משאירים על המגרש בדיוק את מה שמשאירים שחקני פילדלפיה, שניצחו ב-11 משחקים יותר מהם. לשחקנים של פילדלפיה יש סיבות טובות מאוד לתת את התחת – הם רואים שזה שווה משהו, והם מבינים שככל שיתנו מעצמם יותר, כך ישיגו אפילו יותר. אבל מה לגבי שחקני יוסטון, שמסכנים שרירים, סחוסים ועצמות, ללא תמורה? האם יש משהו מעורר השראה יותר ממי שממשיך להילחם במלחמה אבודה? האם רצף ההפסדים שלהם הוא סיבה טובה להפסיק, או דווקא להפך, שכן למי יש מניע טוב משלהם להראות ערך, אישי וקבוצתי? האם יש קבוצה שרעבה לניצחון יותר מהם?
במשחק מול דאלאס הם לא סתם "השקיעו" – הם היו ממש טובים, או לפחות ככל שקבוצה ברמתם יכולה להיות טובה. כל פעולת פוטבול טובה עולה ליוסטון בדמים, אבל מול דאלאס, אחת הקבוצות בכושר הטוב בליגה, היא חיברה כמה וכמה שכאלה – שני אינטרספשנים של דאק פרסקוט, עצירה של זיק אליוט בדאון רביעי בקרבת האנדזון, החבטה העוצמתית של ג'ונתן אוונס במייקל גאלופ שמנעה טאצ'דאון, שלושה שערי שדה מטווחים ארוכים של קאימי פיירברן. לא יכול להיות שזה לא שווה משהו, שעצם המסוגלות של יוסטון להחזיק ביתרון על דאלאס אחרי 59 דקות ויותר של פוטבול תסתכם לבסוף בעוד הפסד (ה-11 במספר, אבל מי סופר), שגם המאמץ הכי גדול שהשקיעו העונה היה לחינם.
לאחר שאליוט נולד מבין פקעת השחקנים אל תוך האנדזון והעלה את דאלאס ליתרון 23:27, עדיין נותרה ליוסטון תקווה אחרונה, ככל שהצורך לעבור 75 יארדים ב-41 שניות ללא פסקי זמן מתכנס תחת ההגדרה הכי מתירנית של המונח "תקווה". כשכריס מור תפס את המסירה של דייויס מילס על קו ה-44 של דאלאס, התגנבה ללב המחשבה שאולי, מי יודע, וכמה נהדר זה יהיה אם הקבוצה שבשום שלב לא הצליחה לשכנע בכך שתנצח את המשחק, תנצח דווקא כשהדבר נראה הכי בלתי מתקבל על הדעת? שתי עבירות רצופות של לארמי טנסיל, שלמרות שהוא גדול כמו מקרר גם הוא רועד מנוכחותו של מייקה פרסונס, הרחיקו את יוסטון עוד עשרה יארדים, כאילו זה לא היה נואש מספיק מלכתחילה. אם אי פעם היה הייל-מארי יותר אמוני מזה...אם אי פעם השמיים היו צריכים לכרות אוזן ולהקשיב לתפילה בדמות כדור פוטבול הנזרק אל הלא נודע...אם אי פעם היתה הזדמנות טובה יותר להמחיש במונחי חול את קיומו של אלוהים...אז משהו – ולא משנה מה, משב רוח באיצטדיון מקורה או כוח עליון אחר – היה מנתב את הכדור לידיים הנכונות ומלמד שלפעמים גם הטוב מנצח, אפילו אם הוא פחות טוב בפוטבול. אז מילס ברח לאחור, דרך את הזרוע, זרק את הכדור ומה שיהיה – יהיה...אבל אולי לשם שינוי שיהיה כמו שצריך? לא. הכדור שלו נתפס לא על ידי שחקן אחד של דאלאס ולא על ידי שניים, אלא שלושה. הם ניהלו עליו מאבק עיקש, ניקרו בו כמו שנשרים מנקרים בפגר. כאילו לא הספיק לקוסמוס שסוף טוב לא היה כאן, היה צורך להמחיש עד כמה רחוק היה הדבר מהתממשות, שהמאבק היחיד שנוהל על הכדור היה בין שחקני דאלאס לבין עצמם.
* הצרות התחילו כאשר קני פיקט חשב שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לו זה שפטריק קווין יטיח אותו לקרקע. אז הוא נמלט ממנו רק כדי שיחטוף את זה חזק אפילו יותר מרוקוואן סמית'. הרוקי שרד גם את הדרייב השני של פיטסבורג מול בולטימור, אבל זהו – צער גידול קוורטרבקים התערבו והחליטו שעד כאן. פיקט צעיר, אולי עוד ייצא ממנו משהו, ולסכן אותו על שאיפות הפלייאוף הקלושות של פיטסבורג זה כבר יותר מדי. אז הנה נכנס טרוביסקי, שאיש כבר לא מצפה ממנו לדבר, והוא נמצא שם בדיוק לשם כך – כדי לשלוח אותו להתנפץ על הסלעים שאחרים כבר התנפצו עליהם. אם סמית' יעולל לו את מה שעולל לפיקט זה לא יהיה נעים, אבל זה גם לא יהיה נורא – הוא בקושי היה קיים בעבר, אבל הוא בטוח שלא רלוונטי לעתיד.
אם אי פעם היה משחק שסימל את הקריירה של טרוביסקי, הרי זה המשחק הזה מול בולטימור. בשלב מסוים הוא השלים בהצלחה 17 מ-21 ניסיונות המסירה שלו. אחוזי דיוק שכאלה היו מתורגמים אצל קוורטרבקים קרי רוח לשלושה טאצ'דאונים, אבל לא כך במקרה של טרוביסקי. שלושה מארבעת הפספוסים שלו היו פספוסים במלא מובן המלה – אינטרספשנים בדרגות שונות של רשלנות שמנעו מפיטסבורג לתפוס את בולטימור ששיחקה את כל המשחק ללא למאר ג'קסון, ובמשך רבע ויותר גם ללא מחליפו, טיילר האנטלי, שנפצע אף הוא והוחלף באנתוני בראון. איך מנצחים משחק שבו שמים על הלוח שש נקודות בלבד בשלושת הרבעים האחרונים וממירים בהצלחה רק 4 מ-12 דאונים שלישיים? משחקים מול התקפה בראשות טרוביסקי.
העניין הוא שקשה לכעוס על טרוביסקי, מכמה סיבות; הראשונה היא שטעויות בהתקפה של פיטסבורג הן זולות – הן מרגישות טבעיות, כמו משהו שאמור לקרות. אין כאן את היסוד הטראגי של משהו שעובד בדרך כלל אבל הפעם התפקשש בגלל טעויות מיוחדות בביצוע; השנייה היא שטרוביסקי לא עשה רק שטויות. הרי תכף ומיד, בדרייב הראשון שלו, הוא השלים מסירות לפיט פריירמות' וג'ורג' פיקנס והוביל את פיטסבורג לאנדזון בפעם הראשונה והאחרונה. הוא דייק גם כמעט בכל הניסיונות הבאים שלו, אבל זו בדיוק הבעיה – התנודות החריפות הללו בין הטוב לרע, הפעולות המדויקות שמתחלפות באחת וללא כל התראה מוקדמת במשהו שנראה כמו תוצר של קצר במוח, הן הקריירה של טרוביסקי על קצה המזלג. אין טעות שהיא מתחת לכבודו, ראה האינטרספשן הראשון לסמית' או השלישי. טרוביסקי הוא הקוורטרבק היחיד שגם כאשר הוא מדייק ב-73.3% מהמסירות שלו, הוא מעורר געגועים לקוורטרבק שעד כה מסר לארבעה טאצ'דאונים ושמונה אינטרספשנים.
בשלב מסוים בדק נוירולוג מטעם פיטסבורג את פיקט, נופף מולו בשתי אצבעות ושאל כמה הוא רואה. מילא אם היה אומר שתיים – גם אם היה אומר שלוש או אחת, פיטסבורג היתה מוכנה לשקול לזרוק אותו חזרה פנימה, הרי גם סטיה של מספר אחד נחשבת לדיוק ביחס לאינטרספשנים של טרוביסקי. אבל פיקט אמר "עשר", וכך ירד העניין מהפרק.
* "בחיים לא ראיתי מהלך כזה", אמר כריס קולינסוורת' אחרי הטאצ'דאון של טייריק היל, שאסף את הכדור התועה והפך מתכת זולה לזהב, פאמבל לטאצ'דאון. זה היה כמו לזכות בפיס עבור מישהו שבדיוק נקלע לחובות כבדים, שהיה זקוק למיליונים שיפלו עליו מהשמיים כי כבר עמדו לעקל לו את הבית. קולינסוורת' כבר אמר דברים דומים על התפיסה ההיא של אודל בקהאם-ג'וניור, ובכלל יש לו הרגל מגונה להישבע בשם הנצח. כשהדברים נאמרים בקול הנצחי שלו, שאין דומה לו, קשה שלא להאמין. הוא נשמע פחות כמו פרשן מן השורה, ויותר כמו קולו של אלוהים באפוס המתמשך של ה-NFL.
במקרה הזה, גם קול יומיומי היה מספיק כדי לשכנע שמה שעשה היל טרם נראה. הייחודיות של הטאצ'דאון של היל הועצמה עוד יותר על רקע ההופעה האיומה של התקפת מיאמי, שאלמלא היל כנראה היתה מסיימת את המשחק הזה על האפס. טואה השלים חמש מסירות בלבד בשלושת הרבעים הראשונים, ובתזמון לא מוצלח במיוחד; במאבק ישיר מול ג'סטין הרברט, שמולו יעמוד לעד להשוואה בשל בחירתם הסמוכה בדראפט 2020, ושבמשחק הזה היה טוב ככל שהוא יכול להיות עם סט של מסירות חלליות; וגם כי זה קרה מיד לאחר ההופעה החלשה מול סן פרנסיסקו, אך באיזה הבדל – אז מול ההגנה הטובה בליגה על כל הנסיבות המקלות הנלוות לכך, והפעם מול ההגנה הפצועה של הצ'רג'רס, שחסרה את דרוויין ג'יימס, ברייס קלהאן וסבסטיאן ג'וזף-דיי. הטאצ'דאון ההוא של היל היה הדבר הכי טוב שקרה להתקפת מיאמי, והדבר הכי גרוע – גם הרגע המוצלח ביותר שלה לא היה אלא הוכחה נוספת לקושי הגדול שלה, שהוביל אותה להזדקק לחסד גדול כל כך רק כדי לשמור על קרבה שקרית לקבוצה פחות טובה שהיתה הרבה יותר טובה ממנה.